Traité Chevouot - Chapitre 5 - Michna 1 שבועות פרק ה׳ משנה א׳

שבועת הפקדון. באנשים ובנשים. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים, תנא נמי הכא לכולהו:

בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:

בפני בית דין ושלא בפני ב״ד. אם מפי עצמו נשבע, שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר השבועה ואח״כ הודה, חייב קרבן. דכתיב (ויקרא ה׳:כ״א) וכיחש בעמיתו, כל דהו:

ומפי אחרים. ולא ענה אמן. כגון משביע אני עליך שתחזיר לי פקדוני, ואמר אין לך בידי כלום, אינו חייב עד שיכפור בב״ד:

וחכמים אומרים וכו׳ והלכה כחכמים:

וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב בה ונעלם. זדון השבועה, שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן:

ועל שגגתה עם זדון הפקדון. שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן, אבל זכור הוא שהפקדון אצלו:

בכסף שקלים. הקנוי בשני סלעים. דהכי כתיב גבי איל אשם (ויקרא ה׳:ט״ו), בערכך כסף שקלים:

בפני בית דין. עמ"ש במ"ה פרק ט' דב"ק:

מפי עצמו. ה"ג בדברי הר"ב שהוציא וכו'. ואח"כ הודה חייב קרבן. וכ"כ רש"י והר"ן. ומה שהיה כתוב בדברי הר"ב ואח"כ כפר. אין ליישבו דאילו מתחלה בשעת השבועה קבל [עליו] לתת הפקדון מאי מהניא ליה כפירתו שאח"כ. אלא שבשעת השבועה כפר ואח"כ הודה וכלומר דאילו לא הודה מי מחייבו בקרבן. וה"ה בשבועת העדות דפרק דלעיל נמי. אלא דהכא איכא פלוגתא בגמ' ואיכא מ"ד דאילו באו עדים לא מחייב קרבן. דלא הוה כפירתו אלא כפירת דברים דעל כרחו ישלם. להכי מפרש לה בהודה דאתיא ככ"ע. ומ"מ כיון דאותו מ"ד אתותב לא הו"ל להר"ב לפרש אליביה דאיכא למטעי ולומר דדוקא הודה. ולא כי באו עדים. אלא לפום רהיטא העתיק לשון רש"י ועל רש"י לא קשיא כמ"ש בהרבה מקומות שכן דרכו לפרש במשנה דלא כמסקנא כי פירושו הוא במשנה שעליה הגמ'. וא"ת טעמא מאי יתחייב בשיש עדים והרי לא תועיל לו כפירתו. שכשיבואו העדים יתחייב לשלם. כתב הרמב"ם בספ"ח מה' שבועות שהרי הועילה מעתה ושמא לא יבואו העדים או יבואו ולא תתקיים עדותן. או יפסלו. ולפיכך חייב. ע"כ. ועוד נראה בעיני דרש"י נקט הודה אע"ג דלמסקנא אף בעדים מחייב משום דבעדים מיהת לא משכחת דמחייב אלא כשאין לו קרקעות. א"נ דמחל על השעבודים. דאי אית ליה. הא סבירא לן שעבודא דאורייתא. כמ"ש בסוף ב"ב. ותנן במ"ה פרק דלקמן דאין נשבעין על הקרקע וקיי"ל בפ"ק דב"מ דף ד' דכן על כפירת שעבוד קרקעות. וכ"כ התוס' שם. והכא [דף ל"ז ע"ב]. וכיון דלאו מלתא פסיקא הוא הלכך דייק רש"י לפרושי מתני' בהודה וכלומר שאין כאן עדים. דאילו יש עדים לאו מלתא פסיקא לחיוביה ליה. ובהכי מתיישב הר"ב שפיר דדייק נמי לפרושי בהודה אע"ג דלמסקנא שבגמרא אף בעדים משכחת לה. ועיין מה שאכתוב בר"פ דלקמן [ד"ה וההודאה] בענין שבועה על כפירת שעבוד קרקעות. ומ"ש הר"ב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו. וכ"כ רש"י. וא"ל דקאי למימר טעמא דמפי עצמו חייב. דהא ההוא מונשבע על שקר יליף לה רש"י כמ"ש בשמו בר"פ דלעיל ופי' ח"ש דרש"י בא לומר דחייב מפי עצמו אף בלא טענת התובע. וא"ל תן לי פקדוני וכו' דמשנה דלקמן. לאו דוקא קאמר. וזהו דשמעינן מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל דף ל"ב [ע"א]. עכ"ל:

ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי ר"מ. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב. ומשבועת העדות גמרינן לה. וס"ל לר"מ דון מינה ומינה. והתם בב"ד כדפרישית בפרקין דלעיל. רש"י:

וחכמים אומרים וכו'. כיון שכפר בו חייב. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנא בפרקין דלעיל רש"י *):

ועל שגגתה עם זדון הפקדון. פי' הר"ב שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. וכן פירש"י. ובכלל דבריהם שכתבו שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן איכא למשמע הא שיש איסור בשבועה זו יודעים הם וכדפירשו במ"ב פרק דלעיל לענין שבועת העדות. וכדאי' התם בגמ' [דף ל"א ע"ב]. וה"ה להכא אלא שסמכו אדלעיל והר"ב סמך לעיל נמי אדהכא כמו שכתב אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. דה"ה לעיל נמי:

ואינו חייב על שגגתה. עיין בפירוש הר"ב מ"ב פרק דלעיל ומ"ש שם:

בכסף שקלים. כתב הר"ב דהכי כתיב גבי איל אשם בערכך כסף שקלים. דבכריתות פרק דם שחיטה (כריתות דף כ"ב). ילפינן לה שכל האשמות [הם בכסף שקלים] מאשם מעילות דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם. תוס'. והר"ן: