Traité Chevouot - Chapitre 1 - Michna 4

וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְעַל מַה שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין, עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף. אָמְרוּ לוֹ, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, יִקְרָבוּ. אָמְרוּ לוֹ, הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאַךְ קְרֵבִין זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו:

שעירי הרגלים. בכל הרגלים נאמרו שעירי חטאת במוספין:

ושעירי ראשי חדשים מכפרים. דכתיב בשעיר ראש חודש (שם כ״ה) לחטאת לה׳, חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ שעיר זה יהא מכפר, והיינו שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר״ח בהיקש, דשעיר הוה מצי למכתב בכולהו רגלים, וכתב ושעיר, וא״ו מוסיף על ענין ראשון, להקיש שעל מה שזה מכפר אלו מכפרים:

כל השעירים כפרתן שוה. כל שעירי המוספין, בין שעירי רגלים בין שעיר ר״ח בין שעיר הנעשה בחוץ ביוה״כ, כפרתן שוה, שהם מכפרין בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, בין על טהור שאכל את הטמא, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זו לזו. אבל שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים לא נחלקו עליו שהוא תולה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כדאמרינן:

היה ר׳ שמעון אומר. האי דהדר נקט לה, משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה:

מהו שיקרבו. אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים, ונתכפרו באחר, ונמצא זה ברגל או בר״ח, מהו שיקריב לשם שעירו של יום:

אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה. ר׳ מאיר הוא דקאמר ליה לרבי שמעון, בשלמא אי אמרת כולן כפרתם שוה, יקרב, שהרי כולן כפרה אחת הן מכפרים, אלא לדידך, זו שהופרשה לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקרב ברגל לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, או בר״ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא:

לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכיון דבזה שוין, אע״פ שכפרתן חלוקות יכול הוא ליקרב:

ושעירי ר"ח מכפרין. פי' הר"ב דכתיב בשעיר ר"ח לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' וכו' גמ'. וניכפר נמי אפילו בשאר עבירות [כל חטא שלא נודע דהא קרא סתמא כתיב] תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע [שעיר יוה"כ דחיצון] וזה בא בזמן קבוע. מה זה אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אף זה וכו'. וכתבו התוס' ד"ח בד"ה מה פנימי וכו' דאפילו הכי אצטריך להיקשא דמלבד חטאת הכפורים כדפי' הר"ב במשנה דלעיל ללמד על החיצון שמכפר על אין בה ויש בה ולא אמרי' דמעצמו מוכרע דזהו שמכפר. דבמאי מוקמת לה וכו'. דאי לאו היקשא הוה מוקמת לחיצון באין בה ואין בה. ושעירי ראשי חדשים ורגלים באין בה ואין בה דשאר עבירות. ולא הוה דרשי' כדדריש תנא דבי רבי ישמעאל לענין טומאת מקדש. אלא הוה דרשי' מה זה וכו' מכפר אאין בה ואין בה וכו'. אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי. על כרחך דרשינן כדדריש תנא דבי רבי ישמעאל. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר"ח בהיקש וכו' ושעיר בוי"ו בגמ' דף י' תינח כל דכתיב ביה ושעיר עצרת [ויוה"כ] דלא כתיב ביה ושעיר מנלן. אלא אמר רבי יונה אמר קרא (במדבר כ"ט) אלה תעשו לה' במועדיכם. הוקשו כל המועדות כולן זה לזה. והא ר"ח לאו מועד הוא. איברא כדאמר אביי ר"ח נמי אקרי מועד. דכתיב (איכה א') קרא עלי מועד. פירש"י במסכת תענית [דף כ"ט ד"ה קרא עלי]. תמוז דההוא שתא של שנה שניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בכ"ט בסיון מלוי מליוה. לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בח' באב ובכו העם בלילה ההוא בט' באב. בכו בכיה של חנם. והוקבעה להם בכיה לדורות לשבור בחורי בחורבן הבית. ע"כ. וכתבו התוס' דף ט' בד"ה כדאמר וכו' דמ"מ חיצון דיום הכפורים יצא מכלל היקש הזה (מדאתקוש) [צ"ל דעדיפא ליה הקישא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב' כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה. ע"כ:

שעירי הרגלים מכפרים. דאית ליה נמי היקשא דבמועדיכם דהוקשו כולם לדר"ח. מה דר"ח במלתא דקדש מכפרי אף דרגלים במלתא דקודש מכפרי. וביש בה ויש בה בר קרבן הוא. ויש בה ואין בה שעיר שבפנים תולה. ואין בה ויש בה. שעיר שבחוץ מכפר. על כרחך אין מכפרין אלא על שאין בה ואין בה. וכי תימא נכפרו אדר"ח. ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה כתיב (ויקרא י') אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. וכי תימא נכפרו אדיום הכפורים. הא אמרן אחת בשנה. כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. ויה"כ אדידהו נמי לא מכפרים דאמר קרא אחת כפרה אחת מכפר. ואינו מכפר שתי כפרות ואע"ג דבפנימי כתיב. הא אתקש חיצון לפנימי: על הטהור שאכל את הטמא. דאמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעיר דר"ח כתיב [כדפירש"י בפי' החומש] ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת חלב דם ובשר שקרב בטומאה אף כאן טומאת בשר. אי מה להלן לרצות אף כאן לרצות עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים הוא. ונכפר דר"ח אדידיה ואדציץ. נפקא מיניה להיכא דנשבר הציץ. אמר קרא עון. עון אחד הוא נושא ולא שתי עונות. ומהאי טעמא נמי אינו מכפר אדרגלים כדאיתא בגמ ד"י. ולר"ש חטאת לה' מאי עביד ליה. ומסתבר דדריש ליה כדריש לקיש אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח וכו'. ור' יהודה א"כ נימא קרא חטאת [על] ה' מאי לה' [כו']. ש"מ תרתי:

רבי מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה. דיליף הקישא דמועדיכם אף לחיצון דיה"כ. דעדיפא ליה הך הקישא מהקישא דלפנימי. תוס' דף ט' בד"ה כדאמר וכו'. ומ"ש הר"ב אבל שעיר הנעשה בפנים וכו' לא נחלקו עליו וכו' שהוא אינו מכפר כפרתן. כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והן אינן מכפרין כפרתו. אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. גמ':

אמרו לו מהו שיקרבו וכו' כתב הר"ב ר"מ הוא דקאמר ליה לר"ש. משום דלר"ש אלימא קושיא. דחלוקים הם שעירי ר"ח גם משעירי הרגלים. להכי פריך ליה. וה"ה נמי דהוי מצי למיפרך לת"ק אשעירי יה"כ עם שאר השעירים. ומסתבר נמי דהאי דכתב הר"ב ר"מ הוא דקאמר ליה. וכ"כ רש"י. לאו דוקא שהוא אמר לו שהרי ר"ש סתמא שהוא רשב"י כפי' הר"ב במתני' דלקמן הוא היה אחר דורו של ר"מ כדכתב הרמב"ם בפ"ד מעשרה פרקיו שבהקדמת פירושו. אלא החכמים השיבו לו לר"ש אליביה סברתו של ר"מ: