Traité Chevouot - Chapitre 4 - Michna 1 שבועות פרק ד׳ משנה א׳

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב (ויקרא ה) והוא עד, בראוי להעיד הכתוב מדבר, ואשה אינה ראויה להעיד, דכתיב (דברים י״ט:י״ז) ועמדו שני האנשים, אנשים ולא נשים. וההוא קרא בעדים הוא דכתיב, נאמר כאן שנים ונאמר להלן שנים, על פי שנים עדים (שם י״ז]: ולא בקרובים. דפסולי עדות נינהו, דכתיב (שם כ״ד) לא יומתו אבות על בנים, בעדות בנים. והוא הדין לשאר קרובים:

ולא בפסולים. כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן. דאיקרו רשעים, והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד. לאפוקי מלך שאינו מעיד, והפסולים לעדות מדרבנן כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונה:

בפני ב״ד ושלא בפני ב״ד מפי עצמו. אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות, חייב, בין נשבע בפני ב״ד בין שלא בפני ב״ד:

ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני, ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות:

אינם חייבין עד שיכפרו בב״ד. דכתיב (ויקרא ה׳:א׳) אם לא יגיד ונשא עונו, במקום שאילו היה מגיד היה מועיל. וקרא במושבע מפי אחרים כתיב. ואין הלכה כר׳ מאיר:

שבועת העדות. שבועה לא כתיב בהדיא בקרא אלא ילפינן מקול כמ"ש בריש מתני' דס"פ:

ולא בקרובים. כתב הר"ב דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' כמו שהעתקתי במשנה ד' פ"ג דסנהדרין ע"ש: ולא בפסולים. כתב הר"ב כגון וכו' וגזלן כלומר אע"ג דאינו בר מלקות (שנתן) [צ"ל שניתק] לעשה דהשבון כמ"ש במשנה ג' פ"ק דסנהדרין:

אינה נוהגת אלא בראויין להעיד. כתב הר"ב לאפוקי מלך שאינו מעיד והפסולים לעדות מדרבנן. מכלל דמלך מדאורייתא אינו כשר להעיד. והכי איתא בהדיא בגמ' (וכלומר) דממעטינן משחק בקוביא וכ"ש מלך [וכלומר] שהוא מדאורייתא ופירש"י דכתיב (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו. ע"כ. ולפ"ז אף במלכי בית דוד איירינן דאינן ראויין להעיד וכן דקדק הרמב"ם בלשונו פ"ג מהלכות מלכים לומר דאף מלכי בית דוד אין מעידין והיינו דבגמ' אדאמרינן למעוטי מלך מפרש רש"י דתנן [סנהדרין דף י"ח] לא מעיד ולא מעידין אותו אע"ג דרישא דאותה משנה במלכי ישראל נשנית כדמפורש התם ועמ"ש בס"ד במשנה ה' פ"ב דהוריות. [*וטעמא דבפסולי עדות מדרבנן אינה נוהגת. פירש"י הואיל וסוף סוף אי מסהיד. לא מקבלינן ליה. ולא קרינן ביה והוא עד]:

בפני ב"ד. עמ"ש במ"ה פ"ט דב"ק:

ושלא בפני ב"ד מפי עצמו. דיליף ליה מג"ש דתחטא תחטא מפקדון. וסבר דון מינה ומינה כלומר דדיינין מינה לחייבו אף מפי עצמו. ומינה כי התם דמחייבי בין בב"ד בין שלא בב"ד. פירש"י דונשבע על שקר כתיב משמע בין בב"ד. בין שלא בב"ד. ועמ"ש בר"פ דלקמן [*ומ"ש במשנה ה' פרק בתרא דמנחות]:

מפי עצמו. כתב הר"ב אם מפי עצמו נשבע שבועה וכו' וכן ל' רש"י. וכן אם ענה אמן אחר השבועה כדפירשו הר"ב ורש"י בר"פ דלקמן גבי שבועת הפקדון. ועמ"ש שם בס"ד:

ומפי אחרים. כתב הר"ב כגון משביע וכו'. ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות. אע"ג דלא ענה אמן שכן הוא אומר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו וכתב הר"ב וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנאמר ושמעה קול אלה ועמ"ש במשנה ה':

עד שיכפרו וכו'. עמ"ש במשנה ג':

וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו'. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כלומר לאחר שהבאת מפי עצמו לשבועת העדות מפקדון אוקי באתרה בדין הכתוב בשבועת העדות דמפי אחרים שמשפטו דוקא בב"ד ה"נ מפי עצמו שהבאת אינו אלא בב"ד. ועמ"ש בזה במ"ה פרק בתרא דמנחות: