Traité Makot - Chapitre 3 - Michna 2

הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כַּזַּיִת. אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִבְרִיָּתָהּ. אָמַר לָהֶן, אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּתָהּ:

המפטם את השמן. העושה שמן דוגמת שמן המשחה:

והסך בשמן המשחה. שעשה משה רבינו ע״ה:

אכל טבל. אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כ״ב:ט״ו), בעתידין לתרום הכתוב מדבר:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. שאף הוא במיתה כטבל, דכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו׳:

ומעשר שני שלא נפדה. מעשר שני שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאוכלו עד והאוכלו שיפדה, בירושלים עד שלא נפדה לוקה. ואזהרתו מולא בערתי ממנו בטמא (יברים כ״ו), בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ומנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים, שנאמר (שם י״ד) כי לא תוכל שאתו, פירוש, לא תוכל לאכלו, כדכתיב (בראשית מ״ג:ל״ד) וישא משאות מאת פניו:

והקדש שלא נפדה. לא כתיב ביה לאו בהדיא, אלא אתיא אזהרה דידיה גזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ואע״ג דמיעט רחמנא ומתו בו, ולא במעילה, ממיתה מיעטיה ולא מאזהרה:

באוכל נמלה שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא י״א:כ״ט), ואע״ג דלית בה כשיעור:

אף חטה אחת כברייתה. ולית הלכתא כר׳ שמעון. דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד:

הטמא שאכל את הקדש וכו'. מכאן ולהלן לא יכולתי לעמוד על סדרן של הלאוין. למה סדרן התנא על זה הסדר שלא ככתוב ומצאנו כיוצא בזה לבעלי הפיוט באזהרות שיסדו לחג השבועות. שלא שמרו שום סדר קדימה ואיחור. ובריש כריתות שנויין ג"כ כסדר דהכא:

הטמא שאכל את הקדש וכו'. ואזהרתיה מבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא (ויקרא י"ב) ולא תגע אזהרה לאוכל דמקיש קדש למקדש. מה מקדש*) [יש באזהרתו] נטילת נשמה. שהבא אל המקדש [והוא] טמא בכרת. אף אזהרת קדש. דבר שיש בו נטילת נשמה. והיינו אכילה שענש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת. כדתניא בגמ':

והאוכל חלב ודם. כדכתיב (שם ז') כל חלב וגו' לא תאכלו. וכל דם לא תאכלו. בפרשת צו:

נותר. כתיב ביה (שמות כ"ט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פיגול נמי מהכא מדכתיב כי קדש הוא כלומר מפני שהוא קדש שנפסל. למדנו מכאן כל שבקדש פסול. בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. אזהרת טמא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא י"ז):

השוחט קדשים בחוץ. או מעלה קדשים בחוץ. אזהרת מעלה השמר לך פן תעלה (דברים י"ב) [וכ"מ שנאמר השמר פן. אינו אלא ל"ת] [*כשהוא כתוב על ל"ת. אבל כשכתוב אעשה. הוה נמי רק עשה. וכמ"ש פרק קמא דכריתות מ"ח בסד"ה והפסח וכו'] אזהרת שוחט ילפינן בזבחים פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ו) איכא דיליף מולא יזבחו עוד וגו' (ויקרא י"ז) ואיכא דיליף לה מגז"ש דהבאה הבאה. שוחט ממעלה. רש"י:

והאוכל חמץ בפסח. שנאמר (שמות י"ג) ולא יאכל חמץ:

והאוכל והעושה מלאכה ביה"כ. מלאכה בהדיא כתיב (ויקרא כ״ג:כ״ח) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. והאכילה ילפי' בפרק בתרא דיומא [דף פ"א] איכא דיליף מג"ש דעינוי עינוי. נאמר כאן עינוי ונא' להלן עינוי פירש"י על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כ״ב:כ״ד) מה להלן לא ענש אלא א"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ הזהיר. ואיכא דיליף שבת שבתון. משבת בראשית מה להלן וכו'. ואיכא דאמרי ג"ש לא צריכא דהיא גופה שבת איקרי והו"ל כי שבת לעונש ואזהרה:

והמפטם את השמן. אזהרתו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו (שמות ל'). רש"י. ולשון מפטם כתב בערוך רוקח מרקחת מעשה רקח תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא. גבר פטים. ע"כ. ועוד מצינו כלי נקרא פטום במ"ז פ"ג דר"ה. וכן בקטרת [אזהרתו]. במתכונתה לא תעשו לכם (שם). רש"י:

והסך בשמן המשחה. דכתיב (שם) על בשר אדם לא ייסך. רש"י. ומ"ש הר"ב שעשה מרע"ה. וכ"פ רש"י. הכי ילפינן בפ' קמא דכריתות דף ה' מדכתיב (שם) ואשר יתן ממנו מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר. ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבא. שנאמר (שם) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם:

והאוכל נבלות. שנאמר (דברים י״ד:כ״א) לא תאכלו כל נבלה. וטרפות. שנאמר (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו:

שקצים ורמשים. וכן הלשון במ"ג פ"ז דשביעית. ונ"ל דבשקצים נכלל דג טמא. וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים שאינן בצורת דג טהור ולא בצורת דג טמא. כגון כלב המים והצפרדעים וכיוצא בהן. ועל כולם הוא אומר (ויקרא י״א:י״א) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. ועוף טמא שנאמר (שם) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו. ושרץ העוף. שנאמר (שם) כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא. ואיזה שרץ העוף. כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן ונכלל בלאו אל תשקצו וגו' בכל השרץ. ושרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואיזה שרץ הארץ כגון החולד. והצב. נחשים. ועקרבים. וחפשים. ונדל. וכיוצא בהן. ויתכן לומר שהחכמים כוללים ג"כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה טמאה אע"פ שבל' תורה לא נמצא שנקראו שקץ. החכמים הרחיבו לשונם ולכל הטמאים לאכול. בשם שקצים יקראו. והרי אמרו לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכמ"ש במשנה ב' פרק י"א דחולין. ומיהו לא בכ"מ. דבריש פ"ח דבכורות. ופ"ק דכריתות ובפ"ג דנדה. דתנן בהמה וחיה בפני עצמם. ואינם כלולים בשקצים [אע"ג] דבהמה וחיה דהתם טמאה נמי במשמע. ורמשים נאמר (שם) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. והן המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות. כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן. ובכלל הלאו הזה המינין הנבראים בפירות ובמאכלות. אם פרשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל שנאמר בכל השרץ:

ומעשר ראשון וכו'. פירש הר"ב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' ובתרומת מעשר כתיב בסוף פרשה קרח:

ומעשר שני שלא נפדה. פירש הר"ב מעשר שני שנטמא וכו' עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. דהכא דוקא בנטמא. ומ"ש הר"ב והאוכלו בירושלים וכו'. פירש הרמב"ם במשנה דלקמן שאינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום. בשעריך תאכלנו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך. ובאה הקבלה ג"כ בזה [התוספחא] לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך. כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשערוך ע"כ. ומ"ש הר"ב ואזהרתיה מלא בערתי ממנו בטמא וכ"כ הרמב"ם בפירושו. גם במנין המצות. ותימא דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן. ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה. והוי עשה. ובגמ' דף י"ט תניא ר"ש אומר לא בערתי וכו' בין שאני וכו' עד והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה דכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר (שם ט"ו) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום שאוכלים בקערה אחת ואין חוששים. והרי טמא בטומאת הגוף אוכל ומטמא בשר בנגיעה והטהור אוכלו הרי טומאת עצמו וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור. הכא לא תיכול:

אף חטה אחת כברייתה. הקשו התוס' בפ"ז דחולין דף צ"ו דא"כ תרומה היאך עולה בק"א הא אמרי' גבי גיד הנשה [שם משנה ה'] דבריה לא בטלה. וכ"ת דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו. כמו גיד שרצים ואבר מן החי ועופות טמאים. אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולית הלכתא כר"ש דלא קרינן בריה אלא בריה שיש לה נשמה בלבד וכ"כ הרמב"ם והכי איתא במסקנא דבגמ'. דרבנן בריית נשמה חשיבא. דחטה לא חשיבא אבל התוס' דחולין הקשו דהא גיד הנשה שם משנה ג' תנן דאכלו אפי' אין בו כזית חייב. וטעמא משום דבריה הוא. וכדכתב שם הר"ב. ותירצו דרבנן לדברי ר"ש קאמרי לדידן כל דפריש הכתוב. לא תאכל גיד. לא תאכל עוף טמא. כאילו פירש בין גדול בין קטן. דכילהו מקרי גיד ועוף. ובלבד שיהיו שלמים. וכן בטבל. אי הוה כתב לא תאכל חטה של טבל. הוה חשיב בריה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא משום דמפרש. מ"מ לא דמי לנמלה. דלנמלה איכא נשמה. ע"כ: