Traité Makot - Chapitre 2 - Michna 3

הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן, וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב. הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב. וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גוֹלֶה אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב. הַסּוּמָא אֵינוֹ גוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, גּוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא אֵינוֹ גוֹלֶה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמוּעָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ שׂוֹנֵא גוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְדַעַת הָרַג, אֵינוֹ גוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא לְדַעַת הָרַג, הֲרֵי זֶה גוֹלֶה:

האב גולה על ידי בנו. כשלא הכהו ללמדו תורה או מוסר או אומנות:

הכל גולים על ידי ישראל. ואפילו עבד או כותי:

חוץ מעל ידי גר תושב. שאם הרג בן ישראל בשוגג, אינו גולה אלא נהרג:

הסומא אינו גולה. דכתיב (במדבר ל״ה) בלא ראות, פרט לסומא:

רבי מאיר אומר גולה. בלא ראות לרבות את הסומא. ואין הלכה כר״מ:

השונא. כל שלא דבר עמו שלשה ימים מחמת איבה. ואין הלכה לא כר׳ יוסי ברבי יהודה ולא כר׳ שמעון, אלא השונא אינו נהרג ואינו נקלט, שחזקתו שהוא קרוב למזיד:

האב גולה ע"י הבן. לשון הר"ב כשלא הכהו ללמדו תורה. או מוסר. או אומנות. דמוסר נמי כתיב (משלי כ"ט) יסר בנך ויניחך. ואומנות הא תנן בסוף קדושין לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו':

חוץ מעל ידי גר תושב. כתב הר"ב שאם הרג בן ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג. גמ' שנאמר (במדבר ל"ה) והיו לכם הערים למקלט. לכם ולא לגרים. ומ"ש דנהרג משום דקיי"ל [בסנהדרין דף נ"ז] דבן נח אין צריך התראה אלא אזהרתו זו היא התראתו. ומסיים הרמב"ם בפירושו אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ע"כ. ומתני' הכי קאמרה הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולין על ידו. כלומר הכל אית בהו תרתי שבין שהוא ההורג או שהוא הנהרג. כל שיש יד ישראל באמצע בין שישראל נהרג או הורג. הרי יש כאן גלות לההורג. חוץ מעל ידי גר תושב. דלא מצינו ביה תרתי. שאע"פ שאם ישראל הרג לגר תושב גולה. מ"מ אם הוא הרג לישראל אינו גולה אלא נהרג. כך נראה בעיני. וס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן בגמ' חוץ מעל ידי גר תושב אלמא גר תושב נכרי הוא אימא סיפא גר תושב גולה וכו' אמר רב כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל. דדוקא נקט גר תושב שהרג ישראל אבל איפכא לא. דאי לאו הכי הכי הל"ל שאני סיפא דבר מיניה הוא דהשתא הוה משמע דכל היכא דלאו בר מיניה הוא בין שהוא ההורג בין שהוא הנהרג אין כאן גלות. אלא ודאי דישראל שהרג לגר תושב אין הכי נמי דמחייב גלות. ואני תמה על הכ"מ שבפ"ה מהלכות רוצח השיג על לשון הרמב"ם שם ישראל שהרג בשגגה את העבד או את הגר תושב גולה. והשגתו מלשון המשנה דתנן הכל גולין ע"י ישראל וכו' חוץ מע"י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע"י גר תושב. ונ"ל שטעות סופר יש בכאן וצריך למחוק גר תושב עכ"ל. ובודאי שהשגתו זו לאו השגה היא שהוא הבין דרכה דמתני' דתנן חוץ מע"י גר תושב כשאר ע"י דתנינן שהמכוון ע"י זה שנהרג והכא הא מפקא לה הגמ' מכי הא דהא אמרי' כאן בגר תושב שהרג ישראל. דש"מ דהאי ע"י לאו כגוונא דאינך הוא. אבל למאי דפרישית ניחא לישנא דע"י וכ"ש שהרמב"ם בפירושו העתיק חוץ מגר תושב. וכן הוא בפירש"י שבמשנה ושבגמ'. ובעל חכמת שלמה הגיה לגרוס כך והרי הראב"ד שהשיגו ג"כ להרמב"ם כמו שאכתוב בסמוך לא תפס עליו מן המשנה. והיינו טעמא דבגמ' מוכחת בידים מוכיחות דהאי ע"י לאו כאינך הוא דא"כ לשון כאן בגר תושב שהרג ישראל לא הוה ניחא ואי נמי גירסתו ג"כ מגר ולא ע"י. אבל מה שהשיגו הראב"ד הוא מדהוצרכו עבד וכותי מן הרבוי. אלמא גר תושב לא. ועוד כי יכה את רעהו כתיב (דברים י"ט). ע"כ.ובעיני שגם זו אינה השגה כלל דעבד וכותי מצריכין לרבויי שיהא גם הוא גולה כשהורג לישראל משא"כ גר תושב והכי דייק לישנא דגמ' הכל גולין ע"י ישראל לאתויי עבד וכותי. ש"מ דבהורג לישראל מרבינן להו. והא דתנו רבנן עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי [ועבד] איכא למימר דסיפא משום לוקה איצטריך למתני. וכדמסיק כגון שהכהו הכאה שאין בהשיעור מיתה. וקמ"ל דלא מקשינן הכאה לקללה דבקללת עבד וכותי פטור. דכתיב (שמות כ"ב) בעמך לא תאור. בעושה מעשה עמך. ומלשון הכתוב רעהו לא קשיא דכיון דלענין ערי מקלט אשכחן דגר תושב חלוק מן הנכרי דנכרי שהרג לנכרי אין ערי מקלט קולטות לו. כדכתיב (במדבר ל"ה) ולבני ישראל תהיינה אבל לגר תושב קולטות כדכתיב (שם) ולגר ולתושב. הלכך אע"ג דאמעוט כשהרג הוא לישראל. מדכתיב והיו לכם דשמע מינה שהוא אינו גולה. מ"מ אין לנו למעט שיהא ג"כ הישראל שהרגו פטור מן הגלות. כיון דאשכחן שהם בכלל מצות ערי מקלט כשנהרג מגר תושב. וא"כ ה"ה כשנהרג מישראל. אלא דכשהוא הורג לישראל אמעוט מלכם. מכל הלין. דהשגותיו של הראב"ד אינן השגות כל שכן שהשגתו של הכ"מ מעיקרא לאו השגה היא. ודלשון הגמ' דלא נקטה אלא כאן בגר תושב שהרג לישראל דייקא כדעת הרמב"ם. ולפיכך אין למחוק מספרו של הרמב"ם כאשר כתב הכ"מ. וכ"ש שכן נמצא ג"כ בפירושו. מלבד ראה את זה מצאתי בספרי. שדרשו רעהו פרט לנכרי. רעהו פרט לגר. ומ"מ אי אפשר לתלות בשום פנים בטעות סופר מ"ש בשני חבורים שונים. אלא יש לנו לומר דדחי לה להא דספרי מקמי משמעות גמרא דידן:

וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב. ועל ידו מיהא גולה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים [גמ']:

הסומא אינו גולה. כתב הר"ב דכתיב בלא ראות פרט לסומא. דמשמע כאן לא ראה. אבל רואה במקום אחר. פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום. רש"י. והרמב"ם סוף פ"ו מהלכות רוצח יהיב טעמא מפני שהוא קרוב לאונס:

רבי מאיר אומר גולה. כתב הר"ב בלא ראות לרבות את הסומא. לאו דבלא ראות רבוייא הוא. אלא הכי מפרשינן בגמ' בלא ראות למעט. בבלי דעת למעט. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבי יהודה בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא. ומפרשינן בגמ' דף ז' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לנכרי והרג את ישראל. לנפל והרג בן קיימא. ונראה לי דהוא הדין לכל חינך נתכוין דתנן במשנה ב' פ"ט דסנהדרין. וכתבו התוס' דהכא. ורבי מאיר סבר פרט למתכויןוכו'. שמעינן משגגה. ותרתי שמעינן מינה:

רבי יוסי בר יהודה. בגמ' מוקמינן רבי יוסי בריהודה היא. שמע מינה דלא גרס בהדיא בר יהודה. וכן משמע עוד בגמ' סוף פ"ק אמתני' ר"י אומר עד שיהו פי שני עדיו וכו'. ומ"מ לא שלחתי יד להגיה כיון שהר"ב והרמב"ם העתיקו ר"י בר יהודה:

השונא. כתב הר"ב כל שלא דבר וכו' כדתנן במשנה ה' פרק ג' דסנהדרין:

מפני שהוא כמועד. כמותרה עליו ועובר על התראה דודאי לדעת הרגו. רש"י. ובגמ' והא לא אתרו ביה. והתראה בעינן. כדתנן ברפ"ה דסנהדרין. ומשני [ריב"י היא] דס"ל התראה לא נתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

זה הכלל כל שהוא יכול לומר לדעת הרג וכו'. בגמ' תניא כיצד אמר ר"ש יש שונא וכו'. נפסק גולה נשמט אינו גולה פירש"י נפסק [החבל]. דומיא דנשמט הברזל מקתו [היא] דנשאר האגד בידו ונשמט דומיא דמן העץ המתבקע שאין נשאר בידו כלום: