Traité Makot - Chapitre 3 - Michna 1 מכות פרק ג׳ משנה א׳

אלו הן הלוקין. אלו לאו דוקא, דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות, לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות. ותנא אלמנה וגרושה, לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, דלא מפרשא אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש, תני מעשר שני, דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה. וכן ברובן איכא צד חידוש:

נתינה. מן הגבעונים היא. ומלקות דידה מלא תתחתן בם:

אלמנה. שנתאלמנה מאיש אחר, והיא גרושה, חייב עליה שני מלקיות:

משום שני שמות. משום שני אזהרות. ששניהם מפורשות במקרא, ואזהרה אתרווייהו קאמר:

גרושה. והיא חלוצה, אינו חייב עליה משום שני שמות. שהחלוצה אינו כתובה, אלא מרבויא מייתינן לה, דתניא, גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, תלמוד לומר ואשה:

ואלו הן הלוקין. אית דוכתי דתנא ואלו כמו בריש פ"ט דסנהדרין. ובריש פ"ב דפאה. ובירושלמי הכא ובסנהדרין ל"ג בוי"ו:

הבא על אחותו וכו'. כתב הר"ב תנא חייבי כריתות לאשמעינן דיש מלקות בחייבי כריתות [פירוש אם התרו בהן משום מלקות] שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן אבל חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להם את המיתה. וכתיב (דברים כ״ה:ב׳) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו ב"ד של מעלה הלכך קא לקי. ואע"ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו. ונמצא אתה מענישו שתי רשעיות. לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. הכי מסיק רבינא בגמ' [*ועמ"ש במ"ט בד"ה וי"ט וכו']:

ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו. וכך נשנו עוד בריש מסכת כריתות. ותמהני דכולן נשנו בכאן כסדרן בפ' אחרי [מות]. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו כתוב קודם לאחות אשתו:

ונתינה. כתב הר"ב נתינה מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן. כבר כתבתי במשנת י"ח דבר בפ"ק דשבת דזו היא שיטת התוס' דלא תתחתן דוקא בשבעה עממים ולאחר שנתגיירו והיינו נתינה שלא נתגיירו זולתן וכמ"ש בהדיא הרמב"ם סוף פרק י"ב מהלכות אס"ב אלא לדידהו כשבועלה בגיותה עובר בלא תקח. ולשיטת הרמב"ם כל הנכרים שוים דדרך חיתון נאסרו משום לא תתחתן וכשנתגיירו הכל מותרין. חוץ ממצרי ואדומי עמוני ומואבי. אבל שבעת עממין מותרין לבא בקהל כמו שאר האומות אלא שיהושע גזר עליהן בזמן שהמקדש קיים ובא דוד וגזר עליהם לעולם. כמפורש בדבריו סוף פרק י"ב מהלכות אסורי ביאה. וכתב שם המגיד דלדעתו בכ"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת. הוא אגב גררא. דומיא דחלוצה אצל גרושה. ע"כ. ועיין בסמוך. ואין להשיב על שיטת התוספת אמאי לא חשיב נמי לאו דבגיותן. דכבר כתב הר"ב דתנא ושייר. ודתנן נתינה דבשאר דוכתי רגיל לשנות ממזרת ונתינה. תני לה נמי הכא בהדה. ויש עוד חלוקי דעות בשיטת התוספות. דלנ"י שכתבתי במשנה ג' פ"ט דיבמות [ד"ה וחלוצה]. אף בניהם אסורים עולמית כמו ממזרים. והמגיד כתב דלא אסרה תורה אלא אותן שנתגיירו. אבל בניהם שנולדו אחר גרותן מותרין גמורין דבר תורה שלא מנה בהם התורה דורות לאסור. ובא יהושע ודוד וגזרו עליהן. ע"כ. וכ"כ הר"ן ריש פ"ג דכתובות. ובזה אין הכרע בדברי הר"ב ועיין במ"ח פ' קמא דעבודה זרה:

גרושה וחלוצה וכו'. כתב הר"ב שחלוצה אינה כתובהאלא מרבוייא מייתינן לה וכו' וכ"כ רש"י ומשמע לפירושם דבחלוצהלחודה איכא מלקות דאורייתא. אלא דמשום שני שמות אין לחייבם כשהם ביחד. וכבר כתבתי בפ"ט דיבמות מ"ג דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא. וע"ש. וכ"כ התוס' דהכא [ד"ה גרושה]: