Traité Edouyot - Chapitre 4 - Michna 3

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶבְקֵר, עַד שֶׁיֻּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב, וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:

הפקר לעניים הפקר. מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים, דין הפקר יש לו, ואינו חייב בלקט שכחה ופאה ולא במעשרות, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, לימד על עזיבה אחרת, דהיינו הפקר שהיא כזו, מה זו לעניים ולא עשירים, אף הפקר לעניים:

עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה. דכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה תלמוד לומר ונטשתה, לימד על נטישה אחרת, דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:

כל עומרי השדה של קב קב. אם היו כל עומרי השדה כל אחד מהן קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יותר על כן אינו שכחה. וכן אם היו כל. העומרים שני קבין ואחד משמונה קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יתר על כן אינה שכחה:

בית שמאי אומרים הבקר וכו' שנויה ברפ"ו דפאה. וע"ש ועמ"ש בשם התוס' ברפ"ח דכתובות:

הבקר. וה"ג בפאה. ופירוש הבקר כמו הפקר כמ"ש בשם הר"ש והראב"ד מסיים פה וכן בלשון תורה בקורת תהיה. כלומר מופקרת היא שאינה א"א לא יומתו כי לא חופשה ע"כ. וכפי הפשט הוא דקאמר הכי. אבל החכמים ז"ל העתיקו דבקורת מלקות הוא. כלומר בקריאה תהא כמ"ש הר"ב במשנה י"ד פ"ג דמכות: