Traité Edouyot - Chapitre 5 - Michna 6

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ. הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה וְדַם הַיָּרוֹק. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בְחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיֹּרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם, דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ. וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. וְאֶת מִי נִדּוּ, אֱלִיעֶזֶר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם. וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ. מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ:

שער פקודה. לשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער בעור הבשר והלכה לה, כגון שהיתה בו בהרת ובה שער לבן, הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו, ואח״כ חזרה הבהרת. עקביא בן מהללאל מטמא, כיון שנהפך שער לבן בבהרת אע״פ שזו הבהרת שהיא עכשיו אינה אותה שהפכה אותו לשער לבן, טמא:

וחכמים מטהרין. דכתיב (ויקרא י״ג:י׳) והיא הפכה שער לבן, שהפכתו היא ולא שהפכתו חברתה:

ודם הירוק. עקביא בן מהללאל מטמא, דסבר כקרן כרכום היה שהוא מן הדמים הטמאים אלא שלקה:

היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר. הצמר שנשר מן הבכור בעל מום, היה מתירו בהנאה לכהן:

וחכמים אומרים. דאי שריית ליה צמר הנושר מחיים, אתי לאשהויי לבכור כדי שישיר צמרו כל שעה, ואתו בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה, דכתיב (דברים י״ב:ט״ו) תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה וכו׳. ועקביא שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה, מהני נמי לצמר התלוש ומונח בחלון:

אין משקין. מי סוטה:

לא את הגיורת ולא את המשוחררת. דכתיב (במדבר ה׳:כ״א) לאלה ולשבועה בתוך עמך, פרט לאלו שאינן בתוך עמם:

דוגמא השקוה. מפני שהיו דוגמתה, כלומר גרים כמותה לפיכך השקוה, ולא מן הדין. פירוש אחר, דוגמא השקוה, עשו דוגמא ודמיון והראו לה כאילו משקים אותה מי המרים, אבל לא השקוה:

ונדוהו. לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון:

שאין עזרה ננעלת. בערבי פסחים כשנכנסים לשחוט פסחיהם. דאמרינן נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו׳, וכן בכת שניה וכן בכת שלישית, לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל:

שפקפק. שזלזל:

מוקלים את ארונו. לאו דוקא סוקלים, אלא מניחים אבן בלבד להיכר שחביריו היו בדילים ממנו:

העיד ארבעה דברים. כדקא אזיל ומפרש. הראב"ד:

שלא יהיו אומרים וכו'. [חדא] ועוד קאמר כלומר אפילו [כשאחזור] שלא אחזור בי משום השררה. ולא אהא נעשה רשע בפני המקום כי הוא בוחן לבות. אפילו הכי לא אתמנה לאב"ד אע"פ שהייתי חוזר. שלא יהיו אומרים וכו'. כך נ"ל:

הוא היה מטמא שער הפקודה וכו'. עיקרה במסכת נגעים פ"ה משנה ג' וע"ש. והא דכתב הר"ב כגון שהיתה בו וכו' איכא למימר משום דאיתא נמי ההוא דר"ע דהתם ולכך אמר כגון:

ודם הירוק. עיקרה במשנה ו' פ"ב דנדה. וע"ש:

הוא היה מתיר שער בכור וכו'. עיקרה בסוף פרק שלישי דבכורות וע"ש. [*ומה שכתב הר"ב אסורים בגיזה ועבודה עיין בפ"י דחולין משנה ב']. ומ"ש הר"ב וז"ל ועקביא שרי דמגו דמהניא וכו' לא שמר הסדר הנכון. דכיון דכבר פי' דחכמים אוסרים משום גזירה דלמא אתי לאשהויי וכו' תו לא סגי בטעמא דשריותא דמגו דמהניא וכו' אלא דצריכים ג"כ לומר דלא גזר. ועוד דאף רבנן מודו דמהניא וכו' אלא דאפ"ה גזרו וכו' אבל הרמב"ם כתב מתחלה טעמא דשריותא בדברי עקביא ואח"כ כתב דחכמים אוסרים משום שמא ישהה. ושוב מצאתי בפירוש הראב"ד שאחר שפירש דברי חכמים. כתב עקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר. אבל [היכא] דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דסבר מגו דאהני היתר חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה. אהני נמי וכו'. וסתמא כרבי יהודה ורבי יוסי פליג עלה בסוף פ"ג דבכורות. ע"כ. והקרוב לומר שהר"ב העתיק דברי הראב"ד הללו ושיש חסרון וט"ס בדבריו. ועין בלשונו דסוף פרק ג' דבכורות:

[*בחלון. אין זה כשאר לשון חלונות. כמו לא יפתח אדם חלונותיו. וחלון כנגד חלון דפ"ג דב"ב משנה ז' שהם שמשקיפין ממנו מהבית לחצר או לרשות אחרת. או לרשות הרבים. או שנעשה להכניס אור או אויר לחדר שהחלון בו. והיא מלשון ויפתח נח את חלון. (בראשית ח׳:ו׳) וכן וישקף אבימלך בעד החלון (שם כ"ו) והוא המפולש בכותל. אבל חלון דהכא אינו פתוח מעבר לעבר אלא פתוח בפנים החדר. ולא מבחוץ ועשוי להניח אדם שם את חפציו וכמו ששנינו ג"כ במעילה רפ"ו ובתמיד פ"ה משנה ג']:

בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש"י פ"ג דברכות די"ט:

דוגמא. בפי' אחר שכתב הר"ב ומסיים ולא השקוה. ר"ל שלא השקוה מי המרים. אלא מים אחרים היה שהשקוה. וכלומר שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה וכ"כ הראב"ד. וכן דברי הרמב"ם גם התוס' דברכות ועמ"ש לקמן בשם הערוך:

ונדוהו. פירש הר"ב לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון. דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון וכו' היה ג"כ טנינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת. והם גרים. וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. כמ"ש הרמב"ם. והראב"ד מפרש כי חשד אותם לעשות שלא כדין. לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאין בודקין. ע"כ. ועיין במשנה ה' פ"ג דסוטה. ועמ"ש לקמן:

חס ושלום שעקביא נתנדה שאין וכו'. בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. וא"ת וכי משוא פנים יש בדבר. שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו. אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו. יפתח בדורו וכו'. ויש לומר דס"ל דהא דאמר דוגמא השקוה לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה"ק עקביא בן מהללאל לא השקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן. כדרך שאמר שלמה (מלכים א ג׳:כ״ה) גזרו את הילד החי. ושלא לעשות כן. אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד. ע"כ. וסובר ר' יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א"כ אין כאן זלזול כלל. אבל ת"ק סובר שהיה זה זלזול. שאע"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד. ור' יהודה ה"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו' בחכמה וביראת חטא כמותו א"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח"ו ושהיה בא ע"י כך לכלל נדוי. וכ"ש לגרסת הר"ב דגרם בענוה. והיינו טעמא דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה. אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח"ו. ועוד נ"ל לומר דאפשר דלא פליגי ת"ק ור' יהודה בלשון דוגמא ואף לר' יהודה היה זלזול בדבר. ואפ"ה אמר שח"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו. א"א שב"ד הקטן ממנו ינדוהו. ומתני' דייקא הכי. דלפירוש קמא לא הל"ל ח"ו שנתנדה אלא ה"ל למימר ח"ו שזלזל. ויש לי כדמות ראיה לזה. דבמשנה ח' פ"ג דתענית. דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ושם משום כבוד המקום ב"ה היה. ופירש"י בגמרא דף כ"ג אלמלא חוני אתה ואדם גדול. ע"כ. ואי ס"ד דדעתו דרש"י דר"ל כדמסיים במתני. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו' כבן המתחטא וכו' ועושה רצונו. כלומר וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו' לא ה"ל לרש"י לפרש ואדם גדול. אלא ואתה כבן המתחטא. אלא ש"מ דס"ל לרש"י דתרתי קאמר אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'. ומפני שאדם גדול אתה א"א לגזור. והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע"פ שאינך אדם גדול. ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו' ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו' גוזרני וכו'. ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו' קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'. ולדקדוק זה דמלשון רש"י [מוכח] אע"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין: וכן נמצא בברייתא בפ"ד דפסחים דף נ"ג. אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. ופירש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב. ע"כ. ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו. מגלחין. אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר' יוסי אמר כן. וכן בגמ' דברכות פ"ג דמייתי למתני' דהכא גרסי' ר' יוסי [אבל בפסחים דף ס"ד ע"ב גרסינן ר' יהודה] ואני תמיה דבפ"ג דמ"ק די"ז דפליגי אמוראי רב *) איויא ור"ל בת"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא. אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש"י. ולדידי מהכא נמי ה"ל לאתויי. וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת"ק דהכא דמנדין. ומיישב הכ"מ ברפ"ז מהל' ת"ת. וב"י י"ד סי' של"ד דר"ל בצנעה היה. ע"כ:

שפקפק. לשון הר"ב שזלזל וז"ל הרמב"ם ופירוש מלת פקפק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום. והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהיקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתתזקה. ע"כ:

בטהרת ידים. ר"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שהתבאר במסכת ידים. הרמב"ם: