Traité Edouyot - Chapitre 8 - Michna 1

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל דַּם נְבֵלוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר. הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן בְּתֵירָא עַל אֵפֶר חַטָּאת שֶׁנָּגַע טָמֵא בְמִקְצָתוֹ, שֶׁטִּמֵּא אֶת כֻּלּוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, עַל הַסֹּלֶת וְעַל הַקְּטֹרֶת וְהַלְּבוֹנָה וְהַגֶּחָלִים שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָם, שֶׁפָּסַל אֶת כֻּלָּם:

העיד רבי יהושע על דם נבילות שהוא טהור. מלטמא כנבילה בכזית. אבל מטמא ברביעית. שאין לך דבר שיטמא דמו כבשרו אלא השרץ בלבד. ולעיל [ריש פרק ה׳] דתנן דם נבלות בית שמאי מטהרין, לגמרי היו בית שמאי מטהרים. ובית הלל מטמאין, אבל לא כנבילה שמטמא בכזית, אלא ברביעית:

שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו. מעלה עשו בקודש ובאפר חטאת, שאע״פ שהם גופים חלוקים אם מונחים בתוך כלי אחד ונגע דבר שהוא מטמא לקודש במקצתן, נטמאו כולן, שהכלי מצרפן להחשיבן כאילו הן גוף אחד. ואסמכוה אקרא דכתיב (במדבר ז׳) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת:

הומיף ר׳ עקיבא. דאילו מעדותו של ר׳ שמעון בן בתירא לא שמענו אלא על הטמא, ובא רבי עקיבא והוסיף אפילו טבול יום שאינו מטמא אלא פוסל בלבד, אם נגע במקצתן פסל את כולן. ורמב״ם פירש, דמעדותו של ר׳ שמעון לא שמענו שמצרף אלא כלי שיש לו תוך, אבל כלי שאין לו תוך לא שמענו שמצרף, ובא ר׳ עקיבא והוסיף שאפילו סולת וקטורת ולבונה וגחלים שאינן בתוך כלי, אלא צבורים ומונחים על לוח או דף שאין לו תוך, הרי הן כאילו מונחים בתוך כלי, ונעשים כאילו הן גוף אחד:

והגחלים. אותן שכהן גדול חותה במחתה ביום הכיפורים. אם נגע טבול יום במקצתן, נפסלו כולן. ומעלה עשו בהן. שאין הגחלים בני קבולי טומאה:

העיד רבי יהושע בן בתירא. והר"ב העתיק רבי יהושע ובגמ' פרק י"ב דמנחות דף ק"ג בברייתא תני בה העיד רבי יהושע. ורבי יהושע בן בתירא:

על דם נבלות שהוא טהור. פירש הר"ב מלטמא כנבלה בכזית אבל מטמא ברביעית שאין לך דבר שיטמא דמו כבשרו אלא השרץ בלבד. דמרבינן ליה מקרא וזה וגו' כדפירש הר"ב במשנה ג' פרק ד' דמעילה. ומדאיצטריך התם לקרא ש"מ דבשאר דברים אין דמו כבשרו. וקשה א"כ ברביעית אמאי ליטמא. ובהדיא בההוא ברייתא דמנחות [דף ק"ג ע"ב] דלעיל מסיים בהו אמר ר' יהושע בן בתירא מעשה והיו נוחרין ערודיאות לאריות באסטרטיא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם. ולא אמרו להם דבר. ש"מ דכשהעיד רבי יהושע בן בתירא שיהא טהור לגמרי העיד. איברא דהא מילתא שכתב הר"ב אבית הלל דמטמאין. שלא טמאו אלא ברביעית. איתא התם [דף ק"ד] שכך אמר רבי יוסי בר יהודה הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ומסקי התוס' שיש שום ריבוי למדרש מיניה דדם נבלה מטמא ומסברא מוקים הרבוי ברביעית הואיל וכו'. ע"כ. וצ"ל דשאני רבוי דלדם נבלה מרבוי לדם השרץ דביה מרבינן כשרץ עצמו. כדתנן במעילה. אבל הראב"ד פירש בריש פרק ה' הואיל וקרוש וכו' כלומר וכיון שהוא קרוש דומה לבשר. וגזרו עליו משום כזית נבלה. ע"כ. מ"מ לא אמר רבי יוסי בר"י אלא אבית הלל דריש פ"ה דההיא מתני' ר"י שנאה וכדתנן בריש פ"ה דמכילתין ופליגא על עדות זו דרבי יהושע בן בתירא. דרבי יהושע בן בתירא מטהר לגמרי. והכי איתא בהדיא התם בגמ' [דמנחות] שם דרבי [יוסי בר'] יהודה ור' יהושע בן בתירא פליגי. ובפ"ח דשבת דף ע"ז איתא ההיא מתני' דב"ה מטמאין. ותני עלה ההיא דר' יוסי בר יהודה דב"ה לא טמאו אלא ברביעית וכו'. ושם לא הובאה הברייתא דר' יהושע בן בתירא דלא צריכא לה התם. ולפיכך הקרוב אלי שהר"ב כשכתב כך לפרש לעדותו של רבי יהושע בן בתירא. כההיא דב"ה דמטמאין. וברביעית. שלא זכר אלא ההיא דשבת. ואשתמיטתיה. דבמנחות איתא בהדיא דההיא דבית הלל מטמאין. ועדות זו דרבי יהושע בן בתירא. לא אמרו דבר אחד. אלא כשטיהר רבי יהושע בן בתירא. לגמרי טיהר. ואין נ"ל לפרש דברי הר"ב שנתכוין למ"ש הרמב"ם בפירושו וז"ל שאינו מטמא כמו הנבלה. לפי שאין לך דבר וכו'. אבל דם נבלות הוא כמו משקין טמאין וכן יתבאר בירושלמי באמרם דם נבלות מטמא ברביעית ובגמ' שקלים [פ"ג ה"ג] מאי טהור. טהור מלהכשיר. אבל לטמא. מטמא. ואמנם ברביעית כמו שבארנו. עכ"ל. דאי כך היא כונתו שמטמאים טומאת משקין לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. אבל דעתו ודאי דברביעית מטמאין כנבלה עצמה. ועוד מידי הוא טעמא אלא משום הא דב"ה וההיא דב"ה ודאי בטומאת נבלה ממש היא מהך טעמא גופיה דהוה ליה לגמרא לפרש דטומאת משקה קאמרינן. וכן הוא בהדיא בפירש"י דשבת [דף ע"ז ד"ה ב"ש] שכתב שנ"ל דאף ב"ש לא טהרו משום טומאת משקין ש"מ דב"ה שטמאו משום טומאת נבלה טמאוהו. ויותר מזה מבואר בתוס' דשבת [שם] ומנחות [שם]. דבטומאת נבלה אמרו ב"ה. הלכך ודאי דז"ש הר"ב בדרבי יהושע בן בתירא שמטמא ברביעית היינו משום נבלה. וקשיא עליו מההיא ברייתא דמנחות. ודע דלהרמב"ם דמפרש לה טומאת משקין ברביעית. לאו לכל טומאה מצריך רביעית. אלא לפסול הגויה הוא דבעינן שיהא במשקין רביעית כדתנן במשנה ה' פ"ד דמעילה. אבל לטומאת מגע לא אמרו בו שעור כלל. והיינו דבחבורו פרק א' מהלכות שאר אבות הטומאות סתם וכתב. דם הנבלה אינו מטמא כנבלה. אלא הרי הוא כמשקין טמאין. שאינו מטמא לא אדם ולא כלים מן התורה. ע"כ. ועיין בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין.

על אפר חטאת וכו'. פי' הר"ב מעלה עשו בקדש ובאפר חטאת וכו' ואסמכוה אקרא דכתיב כף א' וגו' מלאה קטרת. וכן פי' הרמב"ם. ובמשנה ב' פ"ג דחגיגה תנן לקדש. ולא תנן התם הך דאפר חטאת. ופי' הר"ב שם דכתיב כף אחת ולא כתב שהוא אסמכתא אלא משמע דלימוד גמור הוא. ועוד קשה תינח קדש דאיכא למסמך אהך קרא. אבל אפר חטאת דליכא למסמך דקרא לא מיירי אלא בקדשי מזבח. ובגמ' פ"ג דחגיגה דף כ"ג אדתנן הכלי מצרף לקדש מנא הני מילי אמר ר' חנין דאמר קרא כף אחת וגו'. הכתוב עשאו וכו' ומותיב עלה מדהכא דהוסיף ר"ע הסלת והקטרת וכו'. ומדהוסיף על אפר חטאת ודאי על כרחך דרבנן הוא. דאי מקרא דרבי חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח. אבל אפר פרה לא. ומשני דר"ע הוסיף כלי שאין לו תוך דמצרף מדרבנן. ופליגא דרבי חנין. פירש"י דאמר צירוף דקדש דאורייתא. אדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר מעדות של ר"ע נשנית משנה זו דכלי מצרף לקדש. שמעינן מהכא בהדיא דרבי חנין דדריש לה לקרא קא דריש לה דרשה גמורה ולא אסמכתא בעלמא. ואין הכי נמי דלא דריש ליה אלא לקדש. אבל אפר חטאת ודאי דאף לדידיה אינו מצרף אלא מדרבנן. וכן מה שהוסיף ר"ע לא הוסיף אלא מדרבנן. ובכלי שאין לו תוך. אבל ר"י דס"ל דאף לקדש אין צירוף מדאורייתא אלא מדרבנן. לא נסיב קרא אפילו למסמך עליה. וא"כ יש לתמוה על הר"ב והרמב"ם דפירשו דצירוף קדש מדרבנן. ונסבו להו קרא דרבי חנין וקאמרי דהוה אסמכתא. ושוב ראיתי בכ"מ פי"ב מהל' אבות הטומאות ששם כתב ג"כ הרמב"ם שצירוף הקדש מדרבנן. ושרמז יש בתורה כף א' וגו' וכתב עליו הכ"מ שפוסק כר"י משום דהוא מריה דגמ' טפי מר' חנין ומ"מ קרא דאייתי ר' חנין כתבו לרמז בעלמא. ע"כ:

הוסיף ר"ע. כתב הר"ב דאילו מעדותו של ר"ש בן בתירא לא שמענו אלא על הטמא וכו'. ורמב"ם פירש דמעדותו של ר"ש לא שמענו שמצרף אלא כלי שיש לו תוך וכו' ולא דהרמב"ם הוא זה הפירוש אלא תלמוד ערוך הוא [חגיגה דף כ"ד] שכתבתיו לעיל. ומפני כך אני תמה ג"כ על פירושו של הר"ב שמפרש מדנפשיה דלא כהגמ':

והלבונה וגחלים. אע"ג דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה. רש"י בחגיגה. ועיין במשנה ה' פ"ר דזבחים וברפי"ב דמנחות:

והגחלים. פי' הר"ב אותן שכ"ג חותה במחתה ביה"כ. שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל גחלים של כל יום. תנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה. כלומר שלא היה חושש להם. הרמב"ם. ור"ל כיון שלא היה חושש להם ש"מ שמעולם לא עשאום לאותן גחלים שיהיו קודש. וירושלמי הוא הביאוהו התוס' בחגיגה [דף כ"ג ד"ה שאם] ומפרשים עוד לירושלמי בענין אחר ודגחלים דהכא בכל גחלים הוא. ואע"ג דנתפזר היה מכבדן. משום דלא נתקדש אלא הצריך לו. אבל מה שאין צריך לו לא. ויכול להפסידו: