Traité Baba Batra - Chapitre 4 - Michna 9

אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן לְצָרְכָּהּ, וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן לְצָרְכּוֹ, וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא תְלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר לֹא אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא בֵית רֹבַע, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה בְטִיט, וְלֹא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב, וְלֹא אֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה, וְלֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַגַּת, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, בֵּין חֲרֵבִין בֵּין יְשׁוּבִין. וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר. אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, זָכוּ בַשָּׂדֶה, זָכוּ בְכֻלָּם. הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, הֶחֱזִיק בַּשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה:

לא מכר את מחיצת הקנים וכו׳ שכל אלה חשובים כשדה בפני עצמן:

לא מכר את הבור. אע״פ שמכר לו השדה אין אלו מכורין:

וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח. לבוא לבור ולגת. דמוכר בעין יפה מוכר כדפרישנא לעיל:

נתן את כולן. ואפילו למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר וצריך הלוקח ליקח לו דרך היכא דמכר לו אחד מכל אלו ושייר השדה לעצמו, דוקא במוכר אמרינן הכי, משום דהוה ליה ללוקח לאתנויי ולפרושי וכיון דלא אתני איהו הוא דאפסיד, אבל גבי נותן שמקבל המתנה מתבייש לומר לנותן פרש לי מה שאתה נותן לי, לא אמרינן מדלא פירש איהו הוא דאפסיד, אלא אמרינן בעין יפה נתן ואין צריך מקבל המתנה ליקח לו דרך. וכן נמי כל הני דאמרינן לעיל לא מכר לפי שאינן בכלל שדה, ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה כגון חרוב וסדן השקמה ובור וגת, אם נתן השדה מתנה, נתן את כולן, משום דבעין יפה יותר מדאי הוא נותן:

זכו בשדה זכו בכולן. אפילו בור וגת ושובך שבשדה. מפני שכל אחד זוכה בשלו ומסתלק מחבירו מכל וכל:

החזיק בכולם. ואף על גב דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה, הוו כשתי שדות ואין מיצר ביניהן דאם החזיק באחת מהן קנה חברתה:

הקדיש כולם. דמקדיש בעין יפה מקדיש:

לא הקדיש אלא את החרוב. מכל הנך דאמרינן במתניתין גבי מכר לא מכר, גבי הקדש נמי לא הקדיש, דדעת מקדיש כדעת מוכר, לבד מחרוב המורכב וסדן השקמה, דאף על גב דבמכר לא מכר, בהקדש קדשי. וטעמא, הואיל ומשדה הקדש קא ינקי:

ולא את התבואה. שהיא תלושה מן הקרקע. גמרא. ואף ע"ג דצריכא לארעא פירש הרשב"ם לשטחה בשדה לאחר קצירה להנפא התבואה מריח הקרקע ולייבש:

לא את מחיצת הקנים וכו'. לשון הר"ב שכל אלה חשובין כשדה בפני עצמן. מסיים הרשב"ם והרי הוא כמו שמוכר לחבירו שתי שדות ויש לו שדה אחרת בתוך השתים. ואם אמר לו שתי השדות וכל מה שבתוכן אני מוכר לך. דאין השדה השלישית שביניהן מכור אף כאן שדה אחת מכר לו ולא שתי שדות. וחיצת קנים וחרוב המורכב. וסדן השקמה. חשובין שדה בפני עצמו:

ולא את השומרה שהיא עשויה כו'. גמרא. ואף על גב דמחברא לארעא. פירש הרשב"ם כיון דטוחה בטיט אינה מטלטלת עוד וחשובה ויש לה שם בפני עצמה והרי הוא כמוכר את השדה שלא מכר את הבית. דאין בית בכלל שדה אלא בכלל חצר. ע"כ. וכבר כתבתי דהר"ב ורוב הפוסקים גורסים הכא שאינה עשויה בטיט. וז"ל נ"י. ואע"ג דמחובר בטינא כלומר הכלונסות כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט:

ולא את הבור. לא גרסינן בשום נוסח והדות וכן לא נקט הר"ב בכולה מתניתין אלא בור. אבל בריש פרק דלקמן כתב בור ודות. והרמב"ם פרק כ"ו מהלכות מכירה לא העתיק ואת הדות אבל גבי צריך ליקח לו דרך כתב עד הבור או הדות וכן תעתיק הש"ע. ומפני כן הגיה מהר"ר ואלק ברישא הדות ומכל מקום במשנה אין להגיה דחדא נקט והוא הדין דדמי ליה וגם בהרמב"ם אינו מוכרח:

ולא את הגת. נראה דגת שכיח בשדה. דהיינו כרם בכלל כדלעיל. אבל בית הבד שכיח בעיר ולפיכך במוכר העיר תנן בית הבדין ולא [תנן] גת. ובשדה תנן גת ולא [תנן] בית הבד:

אבל בנותן מתנה נותן את כולם. כתב הר"ב ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה עיין מה שאכתוב בזה בס"ד בריש פרק דלקמן:

החזיק בשדה החזיק בכולן. משום דבגר אין דעת אחרת מקנה למזכה לו. ואין צד שיקנה אלא בחזקה. לפיכך תנן החזיק. משא"כ באחין שחלקו שיש צדדים אחרים שיזכה כל אחד בחלקו בלא חזקה כגון בקנין. ואי נמי חזקה גרועה כמו שכתבתי בריש פ"ק [ד"ה בונין]. הלכך תנן זכו:

החזיק בכולן. כתב הר"ב ואע"ג דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה. הוו כשתי שדות וכו' וכן לשון הרשב"ם ומשום דחרוב ושקמה עם השדה דמי לשתי שדות. מה שאין כן בור וגת ושובך עם השדה. דלא דמיין לשתי שדות. אלא שאינם בכלל שדה. והן דברים מיוחדים בפני עצמם. אבל חרוב ושקמה שהן אילנות כשאינם בכלל שדה הוו דומיא דשדה בפני עצמה. ודמיא לדין דשתי שדות. להכי נקטינהו לאשמיעינן דהוי כאין מיצר ביניהם. אף על גב דבור וגת הוי רבותא טפי לענין זה. דהא כשקנה במכר חרוב ושקמה *) אכתי לא קנה בור וגת. וה"נ נקטינהו גבי אחין. ומ"מ באחין לא כתבו הא דשתי שדות. משום דלא שייכא אלא בדין חזקה אבל בשאר קנינין לא שייך חלוק מיצר מפסיק או לא. והכא בגר דליכא אלא קנין חזקה איצטריך לאשמועינן. וכן הא דשתי שדות דאתמר בגמרא פ"ג דף נ"ג לענין נכסי גר דוקא דאלו במכר ונתן. דמי כולן אפילו מיצר מפסיק קנה אחת קנה השניה עמה. ואחין שחלקו כנתן דמי כולן דמי:

ר"ש אומר המקדיש שדה לא הקדיש אלא את החרוב וכו'. פירש הר"ב דדעת מקדיש. כדעת מוכר. לבד מחרוב וכו'. וטעמא הואיל ומשדה הקדש ינקי גמרא. ופירש רשב"ם וגידולי הקדש הקדש נינהו. ע"כ. ואע"ג דלמסקנא דבגמרא דהכא ופ"ה דף ע"ט ע"ב ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר ליה. ולדידיה אף חרוב ושקמה לא הקדיש. הר"ב מפרש למשנתינו כפשטה ומשמעה: