Traité Baba Batra - Chapitre 2 - Michna 1

לֹא יַחְפֹּר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְלֹא שִׁיחַ, וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת כּוֹבְסִין, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִּיד וְאֶת הַסְּלָעִים מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים, וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכֹּתֶל שְׁלשָׁה טְפָחִים. וּמַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם שְׁלשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרָכֶב. וְאֶת הַתַּנוּר, שְׁלשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה:

לא יחפור. בור. עגול:

שיח. ארוך וקצר:

מערה. מקורה בקירוי:

נברכת הכובסין. חפירה מרובעת ומי גשמים מתקבצים בה. עשויה לכבס בגדים:

אלא אם כן הרחיק מכותלו. מכותל בורו קאמר. וכותל הבור אין עביו פחות משלשה טפחים. נמצא מחלל בורו לחלל בור של חבירו ששה טפחים. ואסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקים לסוף המיצר שלו בשוה אלא א״כ הרחיק השיעור הראוי, ואע״פ שאין לחבירו שם כותל, שמא ימלך חבירו ויבנה בצד המיצר שלו ונמצא זה מזיקו:

וסד בסיד. את כותלי חפירתו:

הגפת. פסולת הזיתים לאחר שנעצרו בבית הבד:

הסלעים. אבנים שהאור יוצא מהן. שכל אלו קשים לחומה ומרפין את הכותל. ולא בכותל דבור קאי השתא:

זרעים. קשים לכותל, שמחלידים את הקרקע ומעלין עפר תיחוח:

ואת המחרישה. אע״פ שאין זרעים, כגון שחורש לאילנות, קשה לכותל:

מי רגלים. ממסמסים את הלבנים שהם של טיט יבש. לכך המטיל מים סמוך לכותל עשוי מלבינים צריך להרחיק שלשה טפחים. ובכותל של אבנים מרחיק טפח. ושל אבן קשה כגון צונמא, אינו צריך להרחיק כלל:

הרחים. קשים לכותל, שמנידים את הקרקע בגלגול חביטתן:

מן השכב. היא הרחים התחתונה:

הרכב. היא העליונה הרוכבת על זו. והיא קצרה טפח מן התחתונה:

שלשה מן הכליא. בסיס שבונים מטיט ואבנים שמושיבים התנור עליו, והוא רחב מלמטה וצר מלמעלה, ושפה העליונה של כליא שעליה התנור יושב היא כמדת התנור. וצריך שירחיק בסיס זה מן הכותל שלשה טפחים מתחתיתו, שהן ארבעה משפתו העליונה, לפי שהבל התנור מזיק לכותל:

לא שיח ולא מערה. וה"ה חריצין ונעיצין [דתנן במ"ה (פ"ב) [פ"ה] דב"ק] והני נקט אגב בור. דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ומש"ה לא מצריך הכא לבור ושיח ומערה כדמצריך להו בפ"ה דב"ק דהתם לא הוה ליה לתנא למנקטינהו אגב בור. כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למתני בור לחודיה. תוספות [ד"ה ולא שיח]:

ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין. צריכא. דאי תנא אמת המים משום דקביעא. אבל נברכת הכובסין דלא קביעא [שהכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת] אימא לא. ואי תנא נברכת הכובסין. משום דקוו וקיימי [*ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים. רש"י] אבל אמת המים לא. צריכא. גמרא. ומבור לא שמעינן להו. דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקה ג' אבל הנך לא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקה ג'. ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג'. תוס' דריש פרקין:

אמת המים. מפורש בריש מועד קטן:

נברכת. בריכה. רמב"ם:

מכותל חבירו. כתב הר"ב מכותל בורו קאמר וכו' נמצא מחלל וכו' ו' טפחים. והא דלא קאמר בפירוש אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. לאשמועינן דכותל בור סתם שלשה טפחים. ונפקא מינה למקח וממכר. גמרא. ולפיכך פוסק הרמב"ם [פ"ט מה"ש הלכה ב'] אף בכותל בנין דעלמא. אלא דמתניתין לא איירי אלא בכותל בורו. והטור סימן קנ"ה סובר דסד בסיד ליתא אלא בכותל בורו. ומ"ש הר"ב אסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקין וכו' שמא ימלך חבירו ויבנה מצד מיצר שלו פירוש שמא יבנה בור. דהא במ"ד לא חיישינן שמא יבנה וכן מבואר בפירש הרמב"ם. וכן הסכמת הפוסקים דלא אסרו לסמוך אלא בבור ובשדה העשויה לבורות שהיא שדה בית השלחין שצריכין להשקותה תמיד. ובגמרא. ואפילו לרבי יוסי דמתניתין י"א דהלכה כמותו. ואומר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ה"מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור. אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעא. ועיין בסמוך:

וסד בסיד. משמע משום מיא דמלחלח הקרקע הוא דאסירי. ותימה לר"י מהא דאמרינן כל מרא ומרא וכו' [כמ"ש לעיל] ואומר ר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון דבתחלת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר"י. ומיהו אי לאו משום מיא. לא היה צריך הרחקה ג' טפחים. תוספות [ר"פ] :

מרחיקין את הגפת וכו'. כתב הר"ב שכל אלו קשים לחומה. שמוציאין הבל. רש"י:

הסלעים. פירש הר"ב אבנים שהאור יוצא מהן. וכן פירש"י. ורמינן בגמרא אריש פ"ד דשבת דתנן אין טומנין לא בגפת וכו'. ולא תני להו לסלעים בהדייהו. ומסיק דהתם לא קתני לסלעים משום דמשתכי לה לקדירה פירש"י שמשברין את הקדירה [אי נמי שמעלה חלודה]. ור"ת פירש דהבל שלהן מקלקל המאכל. וע"פ הירושלמי פירשו התוספות דהכי קאמר דהתם לא קתני סלעים. דהכא לאו טעמא דמרחיקין משום הבל דאין הסלעים מרתיחין. אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל. ותו רמינן דהתם תנן נמי ולא בחול. והכא לא קתני. ומשני דחול אין בו הבל אלא כשנותנין בו דבר חם:

וסד בסיד. לשון הרמב"ם ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעים בו. ולפיכך צריך לסוד בסיד. עד כאן. דקדק לפרש כשנוגעים בו. כלומר דלא אמרו וסד בסיד כשהרחיק ג' טפחים אלא כשנוגעים בו. דאו סד בסיד קתני. וכן כתב בהדיא בחבורו פ"ט מהלכות שכנים. או סד בסיד. וכן בגמרא דפשיטא ליה לגמרא דסיפא או סד בסיד קתני. וברישא איבעיא להו וכתבו התוספות דאין נראה דגרסינן בסיפא או סד בסד דא"כ לא תבעי ליה ברישא. דודאי מדלא תנן נמי או סד. דוסד דוקא קתני. והא דפשיטא ליה בגמרא דסיפא הוה או סד. היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה. ע"כ. ולפ"ז טעו המדפיסים שהדפיסו במקצת משניות או סד. אבל בנוסח משנה דירושלמי ראיתי ג"כ שנדפס או סד. ובב"י סימן קנ"ה ראיתי מבוכה שכתב בסעיף (י"ב) [צ"ל ח'] דאבעיא היא בסיפא ולא ברישא וליתא. וגם הוא בעצמו בסעיף (ח') [צ"ל י"ב] לא העתיק כן:

הזרעים. גמרא ותיפוק ליה משום מיא. שצריך להשקותן תמיד. וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה לי למתנינהו הא תנא ליה הך דלחלוח אצל כותל. ומשני תנא בא"י קאי דכתיב (דברים יא) למטר השמים תשתה מים:

המחרישה. מרפה את יסודו וטפל. רש"י:

מי רגלים. כתב הר"ב ממסמסים את הלבנים וכו' לכך המטיל וכו' ולדבריו מתניתין בכותל לבינים מיירי. ועיין מ"ש בשם רש"י בר"פ בתרא דב"מ. בדבור הראויות להשתבר. ומ"ש המטיל מים צריך להרחיק. לא קשיא מקרא דכתיב (מלכים א' כ"א) והכרתי לאחאב משתין בקיר. אלמא דדרך להשתין בקיר [וסתם קיר לאו דצונמא היא. וראיה מקירות בתים דפרשת נגעים. נ"ל] דהכי קאמר קרא אפילו מידי דדרכיה לאשתוני בקיר לא שביקנא ליה. ומאי ניהו כלבא. גמרא. ופירוש צונמא צחיח סלע הרמב"ם פ"ט מהלכות שכנים. ול' נ"י כותל של אבנים בנוי ע"ג סלע. ומיהו בכותל לבינים לא מהני צונמא. שהרי האבנים עצמן נימוקין והולכין:

שהן ד' מן הרכב. פירש הר"ב היא העליונה וכו' והיא קצרה טפח מן התחתונה. וכן ל' רש"י. ור"ל שכשהיא רוכבת ומונחת על התחתונה הרי היא קצרה מכל צד טפח א'. אבל כל הרוחב שהתחתונה רחבה יותר מהעליונה הוא שני טפחים:

ואת התנור ג' מן הכליא. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדרות ופיו למעלה והבא לקבעו בארץ עושה בנין טיט אבנים שיהיה לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע. רש"י. ועיין רפ"ה ורפ"ז דכלים ובפ"ב דעדיות מ"ח שלא פירש הר"ב שעושין בסיס:

שלשה מן הכליא. ומפרש בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלשה טפחים. טור סימן קנ"ה. וכ"כ נ"י: