Traité Avodah Zara - Chapitre 5 - Michna 1

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְיֵין נֶסֶךְ, שְׂכָרוֹ אָסוּר. שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ הֲעֲבֵר לִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. הַשׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ, שְׂכָרָהּ אָסוּר. שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַגּוֹי לְגִינוֹ עָלֶיהָ, שְׂכָרָהּ מֻתָּר:

השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך. להריקו מכלי אל כלי, או להוליך חביות ממקום למקום. ואפילו בסתם יינם:

שכרו אסור. קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך ובסתם יינם:

שכרו מותר. וכגון שאמר לו העבר לי כל חבית וחבית בפרוטה. אבל אם אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהם, שכרו אסור:

השוכר את החמור שכרה אסור. הא מתניתין נקט ליה משום סיפא, וסיפא אתא לאשמועינן דאע״ג דהשוכר את החמור לרכוב עליו סתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין ומזונותיו עליה, סלקא דעתך אמינא דהוי כאילו שכרה מעיקרא להביא עליה יין נמך ושכרו אסור, קמשמע לן:

השוכר את הפועל. עכו"ם ששכר את ישראל. רש"י:

שכרו אסור. פירש הר"ב קנס וכו'. גמ'. ומשום חומרא דיין נסך קנסו אע"ג דבשביעית לא קנסו פועל דלא נפיש אגריה כמ"ש במשנה ד' פ"ח דשביעית:

שכרו מותר. פירש הר"ב וכגון שאמר ליה כל חבית וחבית בפרוטה. ובחביות שאינן של יין נסך אלא כגון של שכר ואע"פ שא"ל העבר לי חביח של יין נסך שכרו מותר ופירש"י שדי פרוטה לנהרא. א"נ לא שקיל מיד נכרי ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אם א"ל העבר לי מאה חביות במאה פרוטות וכו' שכרו אסור. פירש"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך אגרא שייך ביה. וכתב הר"ן וכי תימא אפ"ה יוליך פרוטה אחת לים המלח ואינך לישתרו. דקיי"ל חבית יין נסך שנתערבה בחביות [אחרות] יוליך דמי אחת לים המלח [כדפירש הר"ב במשנה ט' פ"ג] י"ל לא דמי דאילו בההיא חבית דאיסורא לא גרמה הנאת חביות של היתר. אבל הכא אפשר דהך חבית דאיסורא גרמה כל השכר שאילו לא רצה להעביר לו חבית של איסור שמא לא היה שוכרו כלל. ע"כ. וצ"ל שזאת החבית היא מאותן חביות שהתנה עמו. וכ"ש לדברי הרמב"ן שכתב הטור סי' קל"ג דהכא היינו טעמא שאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח. דכיון שקבלנות היא כולה אגרא אכל חדא וחדא יהיב. ע"כ. והיינו דכתב הר"ב ונמנאת חבית של י"נ ביניהם. וכ"ה בברייתא [דף ס"ה] וכי היכי דגוונא דאיסורא דוקא כשנמצאת ביניהם ה"נ גונא דהתירא דתנן במתני' מיירי נמי אע"פ שנמצאת ביניהם בין אותם שהתנה עליהם אפ"ה שכרו מותר דהא עלה דמתני' קיימי'. ואמרי' אבל אם אמר ליה העבר לי מאה חביות וכו' שמעינן מינה דבחדא מחתא נינהו. וכן לישנא דברייתא חבית חבית בפרוטה ונמצאת יין נסך ביניהם שכרו מותר. והא דתנן אע"פ שא"ל העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. לאו למימרא דדוקא כששכרו למלאכה אחרת ואח"כ א"ל שיעביר לו ג"כ חבות של י"נ. הא אי מעיקרא היתה העברת חבית די"נ בכלל המלאכה שהתנה עמו דשכרו אסור. אלא לעולם אע"פ שהיא בכלל המלאכות שהתנה וכדתניא בברייתא ונמצאת ביניהם. וה"ק אע"פ שא"ל העבר וכו' והודיעו שזה החבית שבכלל המלאכה חבית של יין נסך היא אפי' הכי שכרו מותר כלומר שאר השכר. וכדפירש"י. ונמצאת למד דונמצאת ביניהם דתני בברייתא בגונא דהיתרא לאו למימר משום דנמצא והוא לא ידע כשהתנה ועשה מלאכתו. אלא אפילו א"ל וכו'. ומשום דבגוונא דאיסורא הוי ונמצאת רבותא דאפ"ה אסור הלכך תני לה נמי בגוונא דהתירא ונמצאת וה"נ (מתני) [במתני' תנא] לה גונא דאיסורא ברישא והדר תני גונא דהתירא והוי סיפא איידי דרישא. ובברייתא אחרת שבגמ' דלא תני נמי אלא גוונא דהיתרא בלחוד תני נמי א"ל העבר לי וכו' כדתנן במתני' ולרבותא כדפירש"י. כך נ"ל:

השוכר את החמור להביא עליה. עמ"ש במשנה ד' פ"ה דב"מ:

אע"פ שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר. פי' הר"ב דאע"ג דהשוכר וכו' סתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין וכו'. קמ"ל. דכיון דאי לא מחית ליה לא מצי א"ל נכי לי אגרא דלגינא הרי זה כאילו לא שכרה לכך. גמרא: