Traité Moëd Katan - Chapitre 3 - Michna 1 מועד קטן פרק ג׳ משנה א׳

ואלו מגלחין. הבא ממדינת הים. במועד. שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. והוא שפירש לסחורה או לדבר הצריך, אבל אם לא פירש אלא לטיול בעלמא אסור:

והיוצא מבית האסורין. ואפילו חבוש ביד ישראל שהיה מניחו לגלח, לפי שהיה בצער:

ומנודה. שהתירו לו נדויו במועד. וקודם המועד לא היה יכול לגלח, דמנודה אסור בתספורת:

ומי שנדר. שלא לגלח, ולא מצא חכם שיתיר לו נדרו קודם המועד. א״נ לא מצא פתח לחרטה אלא במועד:

והנזיר. שהשלים נזירותו במועד:

ה״ג והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו. אם חל שביעי שלו במועד מותר בתספורת, דכתיב (ויקרא י״ד:ט׳) ביום השביעי יגלח את כל שערו. וגלוח דנתק לא חשיב, שאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק. וטעמא דאסור לכל אדם לגלח במועד חוץ מאלו השנויים במשנה, כדי שלא יכוונו לגלח בתוך המועד שהם בטלים בו ממלאכה ויבוא י״ט ראשון של רגל כשהם מנוולים. וה״ט נמי דאסרו הכבוס במועד:

ואלו מגלחין כו'. משום דתנא באידך פרקין דברים שעושין לצורך המועד. כמו מוכרי פירות דנעשים [כדין]. קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד. תוספת. ומ"ש הר"ב דטעמא דאסור לגלח במועד כו' כדי שלא יכוונו כו' בגמרא. דאי לאו הכי אע"ג דגילוח מלאכה היא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוס':

הבא ממדינת הים. כתב הר"ב שלא היה לו פנאי כו' כגון שלא בא ליישוב עד חוה"מ. או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. בית יוסף בשם רבינו ירוחם:

וכן מי שנשאל כו'. כתב הר"ב אי נמי לא מצא פתח לחרטה. וכן לשונו ולשון רש"י ספ"ב דיבמות. וכן עוד לשון הר"ב בסוף פ"ב דנדרים. ושם בגמרא איתא פתח בחרטה. ופירש הרא"ש דלא פתח ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עליך ולשון הירושלמי ולא מצא פתח לנדרו. ובפרק ה' דכתובות דף ס"א אמתניתין המדיר אשתו מתשמיש המטה בגמרא שמא ימצא פתח לנדרו ופירש"י פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ובריש פ"ט דנדרים פסק הר"ב דקי"ל פותחין בחרטה וא"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו. וכיון דבחרטה תליא מלתא כי לא נתחרט קודם הרגל נמצא שבמתכוין אינו מגלח קודם הרגל וליתסר דהא לא שייך ולא מצא וכו' וכ"כ הרא"ש דזה הירושלמי לא ס"ל דבחרטה סגי וא"כ לא ה"ל להר"ב לכותבו. ומיהו כתב הב"י דהרי"ף והרמב"ם שלא הביאו הירושלמי נראה שהם סוברים כיון דבגמרא דידן לא פירשו כן שהוא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס ע"כ:

והנזיר והמצורע. פירש הר"ב הנזיר שהשלים נזירתו. והמצורע שחל שביעי [שלו] במועד כו' וא"ת פשיטא מסיים הר"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. גם המגיד פירש כן בשם רש"י. אבל בגמ' מסיק מברייתא דתנא בהדיא נזיר ומצורע אע"פ שיש להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהם ופסק כן הרמב"ם פ"ז מהל' יום טוב וכתבו התוס' אע"ג דתגלחת נזיר לא מעכבא מ"מ רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד ע"כ. ועיין משנה ד' פרק י"ד דנגעים מ"ש שם בס"ד: