Traité Moëd Katan - Chapitre 3 - Michna 6

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֲצֶרֶת כְּשַׁבָּת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כָּרְגָלִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עֲצֶרֶת כָּרְגָלִים, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשַׁבָּת:

משחרב בית המקדש. דאין לעצרת תשלומין כל שבעה לקרבן. בטלה ליה תורת הרגל, והוי כשבת שאינה מפסקת. אבל בזמן המקדש שמי שלא חג ביום ראשון של עצרת היה חוגג והולך כל שבעה, כחג המצות, היה עצרת כחג המצות אף לענין אבילות. ומסקנא דמלתא לענין פסק ההלכה, דעצרת בזמן הזה כרגלים, ור״ה ויוה״כ כרגלים. ומי שמת לו מת קודם אחד מאלו אפילו שעה אחת, בטלה ממנו גזירת שבעה. ואם מת שבעה ימים קודם אחד מימים טובים אלו, בטלה ממנו גזירת ל׳. ומי שמת לו מת שעה אחת קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזירת ז׳ כדאמרן. וז׳ ימי הרגל עולין למנין ל׳. ואע״ג דתנן רגלים מפסיקין ואינן עולין, אין עולין למנין ז׳ אבל עולין למנין ל׳, הרי י״ד יום, ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו, ונחשב כאילו הוא ז׳ ימים, הרי כ״א יום, מונה עוד ט׳ ימים עד ל׳ ודיו. וגזירת שבעה דאמרן הוא שאבל כל שבעת הימים אסור ברחיצה בחמין אפילו מקצת גופו, ובצונן כל גופו, ואסור בכבוס בגדיו, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ובעשיית מלאכה, ובשאלת שלום. וחייב בעטיפת הראש, ובכפיית המטה שתהיינה כל המטות שבביתו כפויות ע״ג קרקע ויישן בהם ולא על מטה זקופה, ואסור ליטול צפרניו בכלי, ולא שער שפמו ואפילו מעכב עליו את האכילה, ואסור לקרות בתורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, ולא ישלול הקרע שעליו. וגזירת ל׳ היא שמשבעה ועד תשלום ל׳ אסור ללבוש בגד חדש, או בגד לבן מגוהץ, ואסור בתספורת, ובסעודת הרשות, וללכת בסחורה עם חבריו, ולישא אשה אחרת אם יש לו אשה ובנים, ולא יאחה הקרע שעליו:

עצרת כשבת. וכ"ש ר"ה וי"ה. תוס'. וכתב הר"ן דטעמא דר"א דס"ל דטעמא דרגלים מפסיקין. שהרי דינן היה לעלות כשבת. אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל. דז' ימים נינהו. וכן עצרת בזמן שבה"מ קיים שהיה לו תשלומין כל שבעה. וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין שבעה. אבל כשחרב בה"מ כו':

רבן גמליאל אומר ר"ה ויה"כ כרגלים. מפני שהוקשו כל המועדות זה לזה. דכתיב (ויקרא כ״ג:ד׳) אלה מועדי ה'. ב"י בשם הרמב"ן. וכתבו התו' וכ"ש עצרת לאחר החורבן. ולישנא לא אתי שפיר דהו"ל למתני רבן גמליאל אומר אף ר"ה וי"כ כו':

וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'. ולא שייך למימר היינו ת"ק דנימא כולהו אתו לפרש מלתא דת"ק. תוס'. ומ"ש הר"ב ואם מת ז' ימים קודם אחד מימים טובים אלו וכו' כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני ח' ימים. וטעמו דסבר מקצת היום ככולו. ושביעי עולה לו לכאן ולכאן. ומ"ש ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו כו'. וכן יום אחד לפני שבועות. וכן יום א' לפני ר"ה וכן יום אחד לפני יוה"כ. כמ"ש הרמב"ם בפירושו אע"פ שבחבורו בפ"י מה' אבל לא פסק כן בר"ה ויוה"כ אבל חלקו עליו כל הבאים אחריו. ודינין הנהוגים בגזירת שבעה שכתב הר"ב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנאמר (שמואל ב י״ד:ב׳) התאבלי נא ולבשי בגדי אבל. ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה. שהרחיצה קודמת לסיכה. שנאמר (רות ג׳:ג׳) ורחצת וסכת. ודיני רחיצה בסוף פ"ק דתענית. בגמ'. ובנעילת הסנדל שהרי נאמר ליחזקאל (יחזקאל כ״ד:י״ז) ונעליך תשים ברגליך מכלל שכל העם אסורים. ובתשמיש המטה שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. ובעשיית מלאכה. שנאמר (עמוס ה') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ובשאילת שלום שנאמר ליחזקאל (סימן כ"ד) האנק דום. וחייב בעטיפת הראש שהרי נאמר ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם מכלל ששאר אבלים חייבים בעטיפת ראש. ובכפיית המטה שנא' (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה. ונטילת צפרנים כו' נראה שהוא בכלל גילוח. ואסור לקרות בתורה שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום. ומסתבר למדרש האנק דום דלנהוג גם בשאר אבלים. כיון שהוא ענין שתיקה ודמימה. ומ"ש הר"ב ולא ישלול. ענין השלל פי' בערוך שהוא כמו מכליב. דמשנה ח' פ"ק. ונ"ל שהוא מל' שלל וביזה. שכן השלל אחת הנה וא' הנה. ואינו מונח וצבור. ודין קריעה במשנה דלקמן: