Traité Houllin - Chapitre 9 - Michna 1 חולין פרק ט׳ משנה א׳

העור והרוטב. משום דתנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז) גבי שליא, ואינה מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבלות, תנא העור והרוטב. והאי דאפסקיה, משום דתנא בפרק בהמה המקשה מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, תנא אח״כ אותו ואת בנו. ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תני בתריה כסוי הדם. ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ועוף תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף. ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה [בבליעת איסור], תנא כל הבשר. ובתריה הדר לענינא קמייתא דשליא, אואינה מטמאה טומאת אוכלים:

העור והרוטב. העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה מחובר בה, מצטרף, מפני שהוא שומר לבשר, והשומרים מצטרפים לטומאה קלה שהיא טומאת אוכלים, דכתיב בה (ויקרא י״א:ל״ז) על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה, חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשין בקליפתן. ואע״ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה, טעמא משום דלא הוכשר, דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע, דהוכשר, טמא הוא:

והרוטב. כשהיא קרושה דרך לאכלה עם הבשר, ומצטרפת להשלים שיעור כביצה. אבל אינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה:

והקיפה. תבלין. והן עצמן לאו אוכלים חשיבי, אבל לאצטרופי מצטרפין:

והאלל. גיד השדרה והצואר. והוא רחב ולבן וקשה וקורין לו בלע״ז קפיל״ו. ודוגמתו [באיוב י״ג] רופאי אליל כלכם. שמשנפסק אין לו רפואה להתחבר עוד, כך אתם, דבר שאין בו רפואה אתם אומרים לרפאות. אי נמי, קרי תנא אלל לבשר שפלטתו סכין, כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור, ולא חשיב אוכל, אבל מצטרף עם האוכל:

והקרנים והטלפים. כל שחותכן ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכים. ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלים נינהו:

מצטרפין. משום שומר:

לטמא טומאת אוכלין. להשלים שיעור כביצה. שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה:

אבל לא טומאת נבילות. אם מניבלה הן, אין מטמאין, ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא אדם ובגדים שעליו, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ט) הנוגע בנבלתה, ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית, שהנוגע בו אינו טמא, לפי שאין שומר מצטרף לטומאת נבילות. וכן קיפה ורוטב לאו מין נבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן. אבל אוכלים בעלמא הוו בהדי בשר:

כיוצא בו. [יש] שהוא מטמא טומאת אוכלים, להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים, ואינו מטמא מאליו טומאת נבילות לטמא אחרים:

השוחט בהמה טמאה לנכרי. ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת, אע״ג דלא חזיא לנכרי דלא שריא שחיטה לבני נח עד שתמות, אפילו הכי הואיל וישראל שחט, שחיטה מעלייתא היא, והואיל דשחיטה שריא לגבי דישראל בבהמה טהורה, משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לנכרי. אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא, דלא אשכחן שחיטה לגביה. וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא, דבטלה מחשבתו:

אבל לא טומאת נבילות עד שתמות. דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (שם):

או עד שיתיז את ראשה. דהויא לה גיסטרא ונבילה מחיים, דחשובה מתה, ואפילו היא מפרכסת:

ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלים. דהא איכא כל הני דלגבי אוכלים אוכלא נינהו ונבילה לא מקרי אע״פ דשייכי בה:

האלל המכונס. האי אלל דסיפא לכולי עלמא הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור:

המכונס. הנאסף למקום אחד. דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה, וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קודש. ואין הלכה כר׳ יהודה:

[*העור והרוטב כו'. כתב הר"ב ומשום דתנן וכו' תנא בתרה כסוי הדם. כ"כ התוס' וכלומר דתני נמי ביה שחיטה שאינה ראויה]:

והרוטב. לשון הר"ב כשהיא קרושה כו'. ובגמרא חלב דקריש פירש רש"י לחה היוצאה מן הבשר שקורין גליי"רא [*ועי' ברפ"ג דטהרות]:

והקיפה. פי' הר"ב תבלין. גמרא. ופירש"י תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ועמ"ש במ"ה פ"ט דשבת ולעיל פ"ז מ"ה פירש דק דק וכן בזבחים פ"ג ושם הארכתי [במ"ד]:

והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו. רש"י:

והגידין. שם נופל על הגידים הדופקים. ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים. הרמב"ם:

מצטרפין. כתב הר"ב. דכתיב על כל זרע וגו' כדרך שאדם זורע כו'. דאשר יזרע לא איצטריך כמ"ש בריש עוקצים. ואע"ג דלא שייכא אלא בזרעים. מסקינן בגמרא דתלתא קראי כתיבי [פרש"י זרע זרוע יזרע] חד לשומר דזרעים וחד לשומר דאילנות. כלומר פירות האילנות. וחד לשומר בשר ביצים ודגים כו' [*ועיין מ"ש במשנה ט' פרק ב' דעוקצים] ומ"ש הר"ב להשלים כו' שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה. ומשמע דאילו לקבל טומאה מתטמאים אף בפחות מכביצה. ולא פירש כן ברפ"ה דתרומות. ועמ"ש שם ועוד ברפ"ב דטהרות:

השוחט בהמה טמאה לנכרי. פירש הר"ב ישראל ששחט כו' עד דלא אשכחן שחיטה לגביה. כל זה לשון רש"י ומסיים ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני דכ"ש דהויא אוכלא מיד דשחטה:

[*או עד שיתיז את ראשה. פירש הר"ב דהויא לה גיסטרא וכן לשון רש"י. ולישנא דסוגיא דרפ"ב נקטי. דאמרינן התם [דף כ"ז]. קרא דוזבחת למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא. ושם פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ובמס' כלים פ"ד משנה ב'. דתנן גיסטרא שנתרועעה. פירש הר"ב כלי חרס שנחלק לשנים. ונעשה גיסי תרי]:

האלל המכונס. כתב הר"ב האי אלל דסיפא לכ"ע הוי בשר כו'. (אלא) [כלומר] באלל דרישא קאמרי' דבכולהו אלל קאמר דמצטרפי ובאפי נפשייהו לא מטמאו. ואתא רבי יהודה למימר באלל גיד מודינא. דלא הוי בשר באפי נפשיה. אבל בשר שפלטתו כו'. רש"י:

המכונס. כתב הר"ב הנאסף למקום אחד דהואיל ואחשביה כו'. ובגמרא והוא שכנסו ופרש"י דגלי דעתיה דלא בטילה מעיקרא. אבל נתכנס מאליו. כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט. לא. הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור. תו לא הדר הוי בשר. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם. ומ"ש ר"י המכונס ר"ל אם כנסו:

חייב עליו. פירש הר"ב אם נגע ונכנס למקדש כו' וכן פירש"י דאי אאכילה מאי בעי מכונס דהיינו שכנסו. הא כיון דאכלו אין כינוס גדולה מזו. והא דלא נקט טמא דלא תימא מדרבנן. להכי קאמר חייבין עליו. תוספות [שם]: