Traité Houllin - Chapitre 9 - Michna 2

אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, עוֹר הָאָדָם, וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר. וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, וְעוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת, וְעוֹר הַשָּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַלְּטָאָה כַחֻלְדָּה. וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה, טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁמֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת:

אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן:

ועור חזיר של ישוב. מפני שהוא רך ואוכלין אותו:

אף עור חזיר הבר. דסבר האי נמי רכיך. ואין הלכה כר׳ יהודה:

חטוטרת של גמל הרכה. כל זמן שלא טען משאוי:

עגל הרך. כל זמן שהוא יונק:

ועור הפרסות. כשחותכין הרגלים, והוא רך:

בית הבושת. בית הרחם של נקבה:

ועור שתחת האליה. עור הזנב מתחת מקום שאין שער, מפני שהוא רך:

האנקה. ריצ״ו:

והלטאה. לויירד״א:

חומט. לומג״ה:

הלטאה כחולדה. עורה חלוק מבשרה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

וכולן שעיבדן. כל אלו שאמרו שהן מטמאים כבשר, אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין:

או שהלך בהן. ששטחן כדי להלוך בהן, שהוא קצת עיבודן:

חוץ מעור האדם. דבר תורה עור האדם לאחר שעיבדו טהור, ומה טעם אמרו עור האדם שעיבדו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין למטה לישב ולשכב עליהן:

יש להן עורות. ואין אחד מהן שיהיה עורו מטמא כבשרו. ודלא כת״ק דחשיב ארבעה מהן שעורותיהן כבשרן. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

עור האדם. כדמפרש טעמא ברפ"ז דנדה [נ"ה ע"א]. דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף. [אם ניטל אינו חוזר] אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. ועור אין גזעו מחליף דמקומו נעשה צלקת [כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא. ואין כולו חוזר]. תוספות:

ועור הפרסות. ל' הר"ב כשחותכין הרגלים. וכ"כ רש"י. [*אלא שלשונו כעין שחותכין כו']. ובגמרא רכובה הנמכרת עם הראש. ופירש"י כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה:

הלטאה כחולדה. קמא דבשרצים נקט:

או שהלך בהן. ל' הר"ב. ששטחן כדי להלוך בהן שהוא קצת עבודן. וכ"כ רש"י ולישנא דמתניתין שהלך. משמע דלא סגי בשטיחה בעלמא והכי מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן כמה כדי עבודה. אמר רב הונא אמר רבי ינאי ארבעה מילין. וז"ל הרמב"ם וכדי עבודה שילך עליה ברגלים בשיעור זמן מהלך [ארבעה] מילין מהלך בינונית:

חוץ מעור האדם כו'. ואע"ג דמת אסור בהנאה [דגמרינן שם דמרים משם דעגלה ערופה. כמ"ש בסוף פ"ק דערכין] ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין מ"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהא טמא. אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא. ואצ"ל דנקט אביו ואמו משום דשכיחי גביה. כ"כ התוספות דהכא. אבל בפ"ז דנדה [דף נ"ה] כתבו דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה. דהא עגלה ערופה. נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים. ועורות קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה. ע"כ:

יש להן עורות. כתב הר"ב. ודלא כת"ק כו'. אבל לענין שבת אף ת"ק מודה. כמ"ש שם ברפי"ד: