Traité Houllin - Chapitre 2 - Michna 1

הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד, כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין. חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:

השוחט אחד בעוף. משום דלכתחלה מיבעי לשחוט שני סימנין אפילו בעוף, תנא השוחט, דמשמע דאחד בעוף דיעבד אין לכתחלה לא. אבל שנים בבהמה לכתחלה הוי, דעד כמה לשחוט וליזול. אי נמי, משום דבעי למתני רובו של אחד כמוהו דדוקא דיעבד, דלכתחלה צריך שיתכוין לשחוט כל הסימן כולו. ואחד בעוף נפקא לן דכשר, מקרא דכתיב (ויקרא י״א) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד, הכשרו בסימן אחד. ושחיטה מן הצואר ובשני סימנים. וחמשה דברים הפוסלים את השחיטה, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, כולהו גמרא גמירי לה. דתניא, וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה בעל פה על הלכות שחיטה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

עד שישחוט את הוורידים. כמין חוטין שעל שני צדי הקנה. ואעוף בלבד קאי רבי יהודה, כדי להוציא את דמו, הואיל וצולהו כולו כאחד. ושחיטה דקאמר רבי יהודה. לאו דוקא, אלא שינקב הוורידין בשעת שחיטה קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק על ידי מליחה. ואין הלכה כרבי יהודה:

רוב אחד בעוף כו׳ ואע״ג דתנן ברישא רובו של אחד כמוהו, הדר תנא הכא רוב אחד בעוף וכו׳, חד בחולין וחד בקדשים. דאי אשמעינן בחולין הוה אמינא חולין הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך לא תסגי ליה ברובא, קמשמע לן:

השוחט אחד בעוף. כתב הר"ב משום דלכתחלה מיבעי ליה לשחוט שני סימנין. אפילו בעוף וכו' דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. רש"י:

אחד בעוף. כתב הר"ב דכתיב זאת תורת הבהמה כו'. שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה כלל נינהו כדמסקינן בגמ' משום דכתיב' אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. כדכתיב (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. ומדשני קרא בדיבוריה וכתב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:

ורובו של אחד כמוהו. רובו של כל אחד ואחד. רש"י. וכתב הר"ב ושחיטה מן הצואר כו'. שהייה דרסה כו'. מפורשים לקמן. והגרמה פרק דלעיל משנה ג'. ומ"ש הר"ב דתניא וזבחת כאשר צויתיך (דברים י״ב:כ״א) מלמד שנצטוה משה בעל פה כו' פירש"י לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה. והתוספות כתבו די"מ בגימטריא דכאשר. אל"ף אחד בעוף. שי"ן שנים בבהמה. רי"ש רובו של אחד כמוהו. ר"ת דכאשר למפרע. ע"כ. ולאו דאיצטריך הך ברייתא לרובו ככולו. דלדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף נמי רובו ככולו. כמ"ש הר"ן בריש מתניתין. דמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו אלא זו רבי שנאה וההיא דלעיל בר קפרא שנאה. והר"ב מייתי להך דרבי נמי. משום הלכות שחיטה. וגם הרי"ף כתב לשתיהן:

חצי אחד בעוף. ה"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא [אגב] דבעי למתני אחד וחצי בבהמה. אע"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל. שחיטה פסולה. תוס':