Talmud - Guittin 44b גיטין מ״ד ב׳

ואם תימצי לומר . גבי מכוון מלאכתו במועד שיכול לעשות קודם המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד וכיון דצמצם להתחיל בה סמוך למועד שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה מותר לגומרה ותנן התם (מו"ק דף יג.) וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ואיבעיא לן כוון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תמצא לומר בההיא תפשוט לן דקנסוהו ואע"ג דלא עבד איסורא כ"ש הא דעבד איסורא אבל אם תמצא לומר בההיא דלא קנסוה אכתי הא מבעיא לן דהתם הוא דלא עבד אבוה איסורא שהרי מת קודם המועד ולא בא לידי איסור: לא קנסו בנו אחריו . לשלם ואע"ג שהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין (לקמן גיטין דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור ומזיד חייב: לממוניה . לפדותו מנכסיו: והא איתיה . ביד בנו: שנתקווצה . ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה ואין זו עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי שביעית: נטייבה . נזדבלה והוליך לה זבל בעגלות ומשאות: נדיירה . על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא וקונסין אותו: שאינו ניכר . הטומאה אינה ניכרת בפירות: לא שמיה היזק . לחייב נכסיו מן התורה: לחוצה לארץ . אפילו לישראל: לפלוני אנטוכי . משמע שנולד באנטוכיא ולא משמע שנולד ודר באנטוכיא ואיכא למימר לא לקחו על מנת להוליכו שם הלכך לא יצא לחירות ואפילו הוליכו יש לומר דעתו לחזור: שבאנטוכיא . משמע שדירתו שם ועל מנת כן לקחו: לוד . בא"י: הא . דקתני לפלוני אנטוכי לא יצא עד דאמר שבאנטוכיא: דאית ליה . להאי אנטוכי בית בא"י: ודעתו לחזור . לבבל: מהו . מי הויא הך איתתא כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין הללו דקיימא לן (כתובות דף צה:) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא: תבעי למ"ד . (יבמות דף סו:) במכנסת שום לבעלה וגירשה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כמו ששמאום לי באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה ואיכא למ"ד הדין עמו הואיל ומאותה שעה הם באחריותו ואיכא למ"ד הדין עמה משום שבח בית אביה: כי דידה דמו . ולאו מכירה היא דהא אם נתארמלה או נתגרשה דידה נינהו: לפירא . שהוא משעבד בהן למלאכתו: דלא קנו ליה לגופיה . דאי מיית או מגרש לה הדרי לה: לסוריא . ארם צובה וכחוצה לארץ היא למכירת עבדים כדתניא בפ"ק (לעיל גיטין ח.) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ: יצא לחירות . ואע"פ שיצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי העבד לא הוה רבו מצי כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות (כתובות קי:): כאן שדעת רבו לחזור . כשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוי כמוכר מארץ לחוצה לארץ: והתניא . בניחותא: יוצא עבד אחר רבו לסוריא . משמע דין על העבד לצאת אחר רבו לסוריא ופריך לא סגי דלא נפיק בתמיה והתנן אין הכל מוציאין (לישנא אחרינא) גרסינן יצא עבד כו' עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם ומקמי הך תרצתא הוה גרסינן הכי יוצא עבד אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם כו' ולא שבקיה לאסוקי לכולה מתניתא עד דפרכיה: אם דעת רבו לחזור . אם כשיצא על מנת לחזור יצא: כופין אותו . להוציאו לחירות: תרתי . בשני דברים הללו שמעתי שפסק דין: חדא הא . מכירת עבד לחוצה לארץ: ויוצאה . לבעלים מיד וזה הפסיד מעותיו: אינה מכורה כל עיקר . מקל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקאמר רב ענן בשני דברים הללו שמעתי ממנו מה תהא על המעות: בחדא אמר דהדרי זביני . וחוזרות המעות ללוקח: ובחדא לא הדרי . אלא איבד הלוקח מעותיו: ולא ידענא הי מנייהו . וא"ת אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרי זביני ואיבד מעותיו במאי פליג עליה דרב דהא לרב נמי לא הדרה דקאמר מכורה ויוצאה ודאי פליגי דאילו לרב המכר מכר ואם קנו עמה נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ולשמואל אינו מכר והמעות מתנה נינהו ואין נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ויכולין לחזור בהן ומעות המטלטלין חוזרין ומעות הקרקע מתנה דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל וגמר ונתן מעות לשם מתנה: מדקתני בברייתא . לעיל ברישא דשמעתין: קנייה רבו שני . ואיבד מעותיו דאי הדר זביני ורבו ראשון קנייה למה ליה לשני לשחררו היה לנו לכוף את הראשון שאיסורו עליו אלמא לא הדרי זביני וכיון דשמע רב ענן בחדא מנייהו אמר שמואל דהדרי זביני ודאי גבי שדה אמר שמואל דהדרי ולא הפסיד הלוקח:

שנתקווצה . פי' ר"ח קוצין התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים הן אסורין מדאורייתא כדאמרינן בפרק הבונה. (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל שהוא אע"פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה: נטייבה . פי' בקונטרס נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא והיכי פשיט מינה בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (דף לד:) אצרם אזן דהוי איסורא דאורייתא וכן הכא מפקע ליה ממצות היכי פשיט מינה ומפרש ר"ח נטייבה חרש בה חרישה יתירא דהוי דאורייתא ונדיירה כפירוש הקונטרס ואף על פי שהוא דרבנן חשיב טפי מנתקווצה ומייתי ראיה מנטייבה ומיהו אכתי קשה הכא היכי פשיט דילמא עבד שאני דמפקע ליה ממצות חמיר טפי מאיסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין (שם דף לד:) ואומר ר"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום לפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן בסוף הניזקין (לקמן גיטין נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה דלא קנסו בנו אחריו ובשטר שיש בו רבית שקונסים אותו דמשמע לעולם אפילו בנו כיון דקנסו זכה בו הלוה ובשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמר ר' יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו (ב"מ דף לז.) התם קנסינן להו כי היכי דלודי ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה. לחוצה לארץ יצא לחירות . ואם תאמר היכי דמ' אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו כדאמר בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות (דף קי:) דאין הכל מוציאין ויש לומר דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו: