Talmud - Pessahim 41a פסחים מ״א א׳

אחרוסת קאמר . מי אית לך דרבנן נמי אחרוסת פליגי: לא סבירא לי . אלא בחרוסת נמי שרו והלכה כמותן: כוותיה דרב כהנא מסתברא . דאמר רבנן אחרוסת לא פליגי וכי אמר שמואל הלכה כחכמים אחרדל קאמר: אין הלכה כרבי יוסי . דאמר לעיל חומץ צומתן: מאי לאו . מדלא צמית חטין שהתחילו לינפח כבר אלמא כשאר משקין הוא אחמועי נמי מחמע את הניתן מתחילה לתוכו כדרב כהנא אלמא שמואל כרב כהנא סבירא ליה וכי קאמר שמואל הלכה כחכמים אחרדל קאמר ולא אחרוסת: לא מיצמת צמית . את שהתחיל להחמיץ ולא מחמע נמי את הניתן לתוכו דלא הוי כמים: במים . ובשל מבושל במים: שמפיגין טעמן . שנותנין בו טעם שלהן: ובשל מבושל . רבויא הוא דהוה ליה למיכתב נא ומבושל: צלי קדר . שמבשלין אותו בקדירה בלא מים ובלא שום משקה אלא מים הנפלטין משמנו למאן דיליף לה מק' (מ"ק: פרג) 'ו הכא שרי לרבי דיליף מרבויא האי נמי בשל מבושל הוא: חייב . מלקות על אכילתו: ר' יוסי היא . דאמר בישול לאחר אפיה בישול הוא: יוצאין . ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו ואף על פי שמתמסמס לחם הוא כל זמן שהוא קיים שלא נימוח לגמרי וכן במבושל: אבל לא במבושל . דלאו לחם קרינא ביה ואע"פ שכבר נאפה בתנור הואיל וחזר ובישלו ביטלו מתורת לחם: שאני הכא דרבייה קרא . ובשל מבושל דהוי ליה למכתב ומבושל וגזירת הכתוב הוא בפסח: יכול צלאו כל צרכו . ואח"כ בשלו יהא חייב והאי תנא הוא דאמר לעיל צלאו ואח"כ בישלו חייב לישנא אחרינא יכול צלאו כל צרכו דשויא חרוכא כדמפרש יהא חייב דלאו צלי אש הוא אלא קלי אש ושרוף וזה עיקר וראשון אינו כלום דההוא תנא כיון דרבי קרא צלאו ואחר כך בישלו מה לי שויה חרוכא מה לי לא שויה: חרוכא . שרוף: חי . לגמרי שלא נצלה כלל: נא . צלי ואינו צלי: יכול יהא מותר . לאכול ממנו חי לכתחלה דאפילו איסורא נמי ליכא תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש ולא זה שאינו צלי והויא לאו שבכללות והאי תנא סבר אין לוקין על לאו שבכללות: כדאמרי פרסאי אברנים . אותה צליה שבלשון פרסי קרויה אברנים בלשון הקודש קרי נא: חמי טבריא . מעינות רותחין: פסח שבישל בחמי טבריא חייב . על אכילתו וקא סלקא דעתך משום דלא תאכל מבושל: דלאו תולדות אש היא . הלכך לאו בישול הוא דליהוי חייב משום אב מלאכה: משום צלי אש . לאו דלא תאכל כי אם צלי אש איכא ולא לאו דבישול וסבר לוקין על לאו שבכללות: בהדיא . דחייב רב חסדא משום צלי אש ולאו משום בישול:

לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי . אף על גב דתניא כוותיה קסבר מתניתין פליגא: מדאמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי . השתא מדמי חומץ לחרוסת וע"כ נראה לר"י דעולא דאמר לעיל בין כך ובין כך אסור משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב פליג אדרב כהנא דהא רב כהנא דאמר אבל לתוך חרוסת לדברי הכל ישרף ולעולא לא אסר אלא משום לך לך אמרינן: מאי לאו מדלא מצמת מחמע . קשה לר"י דלעיל קאמר י"א אף נותן את החומץ ואח"כ וכו' ופריך ולוקמא כר' יוסי דאמר שורן בחומץ וחומץ צומתן משמע דתנא קמא דיש אומרים היינו ת"ק דר' יוסי דלית ליה דחומץ צמית ואפילו הכי קאמר נותן הקמח ואח"כ נותן את החומץ אלמא קסבר אע"ג דלא צמית חמועי נמי לא מחמע ואור"י דלעיל איירי לפי המסקנא דהכא: אין מבשלים את הפסח לא במשקין וכו' . תימה למה שנאו כאן אי משום דתנא ירקות שלוקות ומבושלות א"כ מיד היה לו לשנות בסמוך אחריה: איכא בינייהו צלי קדר . פי' אי לוקה עליו אי לא אבל לכולי עלמא פסול הוי ועשה נמי אית ביה דצלי מחמת ד"א הוא כדאמרינן בריש כיצד צולין (לקמן פסחים עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו וכן שאר משקין לא איצטריך למילף אלא לענין מלקות אבל פשיטא דלכל הפחות איכא עשה דכי אם צלי אש וא"ת והיכי יליף שאר משקין מק"ו והא אין מזהירין מן הדין ויש לומר דהאי קל וחומר אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין: אמר רב כהנא הא מני ר' יוסי היא . תימה דרב כהנא דמוקי לה כרבי יוסי לרבנן האי בשל מבושל מאי עבדי להו דצלאו ואחר כך בישלו לא צריך קרא דמסברא ידעינן דבישול מבטל הצליה כדאמר רבי יוסי גבי מצה ויש לומר דרב כהנא סבר דרבי יוסי יליף מבשל מבושל דבישול מבטל אפייה: אבל לא במבושל . פ"ה דבישול מבטל ליה מתורת לחם ולפי' מיירי בבלילתו רכה דבלילתו עבה לא נפיק מתורת לחם כדפירש לעיל ור"י מפרש דמיירי בבלילתו עבה ופסולה משום מצה עשירה ומייתי דכי היכי דסבר רבי יוסי דבישול מפיק ליה מתורת אפייה לשוויה מצה עשירה כאילו לא נאפה ה"נ גבי פסח עקר מיניה בישול שם צליה: עולא אמר אפי' תימא ר' מאיר וכו' . הכא מדמי פסח לבישול מצה והיינו דלא כמסקנא דכיצד מברכין (ברכות דף לח:) דקאמר התם עולא משמיה דר' יוחנן שלקות מברכין עליהם שהכל לרבי יוסי דאית ליה הכא גבי מצה דבישול מבטל האפיה ה"נ בישול מבטל מהם שם ירק ודחי ע"כ לא קאמר רבי יוסי אלא דבעינן טעם מצה ועולא לטעמיה דלא בעי לדחויא הכא טעמא דרבי יוסי דבעינן טעם מצה והתם נמי קאמר דלרבי יוסי מברך שהכל: