Traité Orla - Chapitre 3 - Michna 7

שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת, מְקַדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְבָרִים בִּלְבָד. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שִׁבְעָה. וְאֵלּוּ הֵם, אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, רִמּוֹנֵי בָדָן, וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין, וְקֻלְסֵי כְרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הָרָאוּי לְעָרְלָה, עָרְלָה. לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כִּלְאֵי הַכָּרֶם:

שדרכו למנות. שאין אדם מוכרו אלא במנין מפני חשיבותו:

פרר ובדן. שמות מקומות הן. ואני שמעתי אגוזי פרך, אגוזים שקליפתן רכה ונפרכין:

חלפי תרדין. עלין מצלעות התרדין:

קלסי כרוב. קלחי כרוב שבארץ ישראל, שהם גדולים וטובים:

של בעל הבית. שהן גדולים, אבל של נחתום קטנים הן:

הראוי לערלה. כגון אגוזים ורמונים וחביות סתומות:

והראוי לכלאי הכרם. כגון חלפי תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית. ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי עקיבא:

מקדש. שנא' (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה. וענינו השרפה כמו שבארנו. הרמב"ם:

[*רמוני בדן. גם לר"מ הוזכרו כדתנן במ"ה פי"ז דכלים. ועי' בפי' הר"ב במ"ה דעשרה דברים וכו']:

חלפי תרדין פי' הר"ב עלין כו'. וז"ל הערוך עלין והצלעות של תרדין. ובמ"ד פ"ק דעוקצין מפרש הר"ב בענין אחר:

[*הראוי לערלה ערלה וכו'. כתב הר"ש בירושל' דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבא לא בטלי באחד ומאה ומשני כולן ראוין לתרומה ולא שייך למתני האי לישנא. ועל חנם דייק. דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה. ועוד דדלמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע"ז עכ"ל. וכלומר דמתני' דהכא אינה אלא פירושא דמשנה דלעיל שנשנית שם פלוגתא דרבי מאיר וחכמים. דרבי מאיר אומר ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים ובתרומה דליק' לא שייכא שיכול לאכלה. וגם לא שייך בא' ומאתים [דתרומה] עולה באחד ומאה. ובסדר משנה בירוש' גרס במ"ו דלעיל הראוי לערלה וכו'. ואהתם אתמר נמי דירושלמי שכתב הר"ש]:

לכלאי הכרם. הר"ב לא חשיב לחביות סתומות. וכן הר"ש. אבל הרמב"ם חשיב להו. וכן נראה:

רבי עקיבא אומר. פסק הר"ב דלא כר' עקיבא. וכן הרמב"ם ועיין במשנה דלקמן ומה שכתבתי שם: