Traité Nega'im - Chapitre 11 - Michna 1

כָּל הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הַנָּכְרִים, יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. וְעוֹרוֹת הַיָּם אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. חִבֵּר לָהֶם מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ, אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, טָמֵא:

כל הבגדים. לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים, ואפילו של גר תושב. ובלבד שהן מצמר ופשתים, כדכתיב (ויקרא י״ג) בבגד צמר או בבגד פשתים, בגדים של צמר ופשתים אין, בגדים של מידי אחרינא לא:

יראו בתחילה. אפילו בנגע שהיה בהם קודם שבאו לידי ישראל. דהאי בגד הוה חזי לנגעים, אלא שרשותו של נכרי היתה מעכבת, הלכך ימים שהיה בהן הנגע בעודו ברשות הנכרי אינן עולים לו מן המנין, ומשבא לרשות ישראל ייראה בתחלה:

ועורות הים אינן מיטמאין. דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ח) לפשתים ולצמר או בעור, מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ, אף עור ממין הגדל בארץ:

חיבר להן. לעורות של דגים הגדלים מן הים:

מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו, בשתי תכיפות או יותר:

כל הבגדים מיטמאין בנגעים. פי' הר"ב לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים. וכ"כ הרמב"ם (בפירושו). ונראה דמדין נגעי אדם דרפ"ג אתיא ליה. ואדהתם דתנן חוץ מגר תושב. דייק הכ"מ רפ"ט מהט"צ דש"מ דעבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מיטמאין ובכאן דלא תנן חוץ מגר תושב. משמע דשל גר תושב נמי מיטמא (וכמ"ש הר"ב) וכ"כ הר"ש. אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם* [דא"כ רבותא לאשמעי' דלאתויי גר תושב. ובחבורו פי"ג מהט"צ (הל' ב) העתיק ל' המשנה. ואפשר דס"ל דתנא סמך אדלעיל ברפ"ג דקתני וחוץ מגר תושב דה"ה הכא ודעת מהר"ם דגר תושב מיטמא. כמ"ש בשמו ברפ"ג. וק"ק לי על הר"ב והרמב"ם. אמאי הקדימו עבדים לנשים. ובכל דוכתי תנן נשים ועבדים]:

[חוץ משל עובדי כוכבים. עיין מ"ש בר"פ דלקמן]:

יראו בתחלה. פי' הר"ב. אפי' בנגע שהיה בהם קודם שבאו ליד ישראל. ולא דמי להא דתנן לעיל רפ"ז אלו בהרות טהורות שהיו בעובדי כוכבים קודם שנתגייר. דהתם בגופו. וכשנתגייר הוי כקטן שנולד. אבל הכא האי בגד הוי חזי לנגעים כו' הר"ש. ומ"ש הרב הלכך ימים כו' וכ"כ הר"ש אלא שלא סיים מן המנין. ואפ"ה לא ידעתי מה ענין ימים לכאן. דכל עוד שלא ראהו הכהן. וגזר עליו החלט או הסגר. כאלו אינו הוא. ול"ד לימי נזיר או הנדה זבה וזב דתלויין בעצמן:

ועורות הים אינן מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב דכתיב לפשתים ולצמר או בעור. מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ. ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא (אינו) מין הגדל בארץ לפי שהבעלי חיים אמנם (הם חיים) מן הצמחים. הרמב"ם. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ז דב"מ (ד"ה ובתלוש) ולענין היקש עיין לקמן משנה ח' (בפי' הר"ב):

חיבר להם כו' טמא. בת"כ ת"ל או בעור להביא את שחבר לו מן הארץ. ופי' בעל קרבן אהרן דנ"ל דמהניקוד יליף זה. דה"ל לנקוד הבי"ת בקמץ ונקודה בשו"א שמורה על הסמיכות שירצה הסמוך לעור אחר לרבות עור שבים חם יהיה מחובר עמו מן הגדל בארץ אפילו בכל שהוא ע"כ. ואין נ"ל כלל שהרי מצינו כיוצא בזה הריבוי במס' כלים פי"ז משנה י"ג ושם לא נאמר אלא עור. ולא בעור. אבל הלימוד הוא כדכתבתי שם דדייק מדכתב או. וה"מ למכתב בוי"ו ועור וא"נ בלא וי"ו כלל כמ"ש שם בס"ד [ד"ה וחבר]. וה"נ דכוותיה וטפי טובא. דהא הכא א"א למטעי. אילו היו כולם כתובים בוי"ו לומר שאינו מטמא בנגעים עד שיהו כולם מחוברים יחד צמר ופשתים ושתי וכו' מלבד שהוא טעות שאין שום טועה יטעה בזה כדלעיל הנה בכאן כבר א"א בלאו הכי. שהרי מפורש בכתוב שאח"כ. והיה הנגע וגו'. בבגד או בעור או בשתי וגו'. ועיין בדבור דלקמן בל' הרמב"ם:

דבר שהוא מקבל טומאה. כתב הר"ב ובלבד שיחברנו כו' (דאז היה טמא האחד כשנטמא חבירו). כ"כ הר"ב (פ"ז דכלים משנה י"ג). וז"ל הרמב"ם ואם תחבר (חתיכת) פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים [ימיי] ויהיה זה החיבור מחובר. ישימם יחד חיבור לטומאה, ר"ל כי כאשר נטמא זה יטמא זה. וזה שיהיה חבורם בשתי תכיפות ולמעלה. כמו שאמרנו בסוף (כלאים) ואם זה העור (של ים) אז יטמא בנגעים. לאומרו או בעור (איזהו עור שיהיה) וזה ענין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה (ר"ל אם היה זה החבור חבור ישימהו מקבל טומאה) כאשר נגע טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים. אע"פ שהוא ימיי. והוא אמרו בספרא או בעור להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ. אפילו חוט. ואפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו בטומאה. ע"כ. אבל מהר"ם כתב בשם הר"י מסמפונט דדוקא הרצועה של עור שחיבר לה טמא. ולא עור חית הים [אע"פ שמחוברת עמה] דיקא נמי מדקתני במתני' טמא. ולא קתני מטמא. וכ' עוד מהר"ם. דבר שהוא מקבל טומאה נ"ל דיש בו כשיעור. הבגד שלש על שלש. עור חמשה על חמשה. ולא בטיל ברוב. כיון דלא טרפן זה בזה כמו בסיפא. עכ"ל. הרמב"ם בחבורו פי"ג מהט"צ [הלכה ה'] דייק לכתוב מטמאין: