Traité Nega'im - Chapitre 14 - Michna 2

בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצֹרָע, הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ. נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

לא לים. אם הוא בעיר היושבת על שפת הים:

ולא למדבר. אם העיר יושבת אצל המדבר:

שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. מכאן שאינו הופך פניו לעיר:

העביר תער על כל בשרו. לאו דוקא. שלא היה מגלח אלא כל מקום כנוס שער, [ונראה, לאפוקי שער] בית הסתרים, דאמר קרא (ויקרא י״ד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, כלל. את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, פרט. ואת כל שערו יגלח, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה, אף כל מקום כנוס שער ונראה. ותגלחת ראשונה שמגלח בזמן חלוטו, למדוה בגזירה שוה מתגלחת שניה, שמגלח שניה לאחר שספר שבעת ימים, דנאמר בימי חלוטו וגלח את כל שערו וגו׳, ונאמר בימי ספרו יגלח את כל שערו וגו׳, מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים:

טהור מלטמא בביאה. ומלטמא משכב ומושב, כדרך שהיה מטמא כימי חלוטו:

מטמא כשרץ. לטמא אדם ובגדים במגע, אבל לא במשא:

מנודה מביתו. לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דכתיב (ויקרא י״ד) וישב מחוץ לאהלו, ואין אהלו אלא אשתו, וכן הוא אומר (דברים ה׳) שובו לכם לאהליכם, כשהתיר להם תשמיש המטה לאחר מעמד הר סיני:

שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ל' הר"ב מכאן שאינו הופך פניו לעיר. ול' הר"ש אל מחוץ לעיר. מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר:

העביר תער על כל בשרו. כתב הר"ב לאו דוקא וכו' לאפוקי שער בית הסתרים. דאמר קרא כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה. בברייתא בפ"ב דסוטה דף ט"ז ופירש"י כנוס שער. שיהא שם קבוץ שער הרבה. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס. נראה למעוטי בית השחי. ובגמ' מאי רבי רבי שער הרגלים. כלומר דאותו מקום. מאי מיעט. מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. ומעתה ה"ל להר"ב לפרש לאפוקי שער בית הסתרים ודכולי גופיה וכבר הקשיתי לשאול בכך לעיל בפ"ב משנה ד' [ד"ה כך הוא]. ועוד קשה לי בכאן דמשכוני נפשיה דהר"ב אמתני' לפרש דכל בשרו לאו דוקא למה ליה. דהא בגמרא דהתם אמרינן דדוקא היא. אלא דאפליגו אמוראי א"ד דאע"ג דכלל ופרט וכלל לא ריבה הכל הלכה היא ועוקרת דרשה דכלל ופרט וכלל. וא"ד דמתני' ר"ע היא דדריש לכל התורה כולה ברבוי ומיעוט ורבוי. ונמצא דריבה הכל ולא מיעט אלא שער שבתוך החוטם. ואין ספק שהר"ב נלחץ בכך מפני המשנה דפ"ב. דודאי דהיא סברה לדרשא דכלל ופרט וכלל. מ"מ מתניתין דהכא לא סברה כך. ובפשיטות אמרינן בגמ' דדוקא כל בשרו תנן. ועוד דהר"ב גופיה כבר כתב במשנה ה' פ"ג דשבועות דהלכה כר"ע דדריש בכל התורה כולה רבויי ומעוטי. (ובעל ק"א מפ' לברייתא דת"כ שכתבתי בפ"ב דאתיא כר"ע. ואין לי להאריך בזה) ושמעינן דהלכה כמשנתינו דההיא דפ"ב אינה הלכה ודחויה היא. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לדחוק בכאן ולהוציא המשנה ממשמעה מפני אותה דלעיל שהיא אינה הלכה. ודהכא היא הלכה כמשמעה. אבל הרמב"ם עשה בהיפך שפסק למשנתנו דהכא ברפי"א מהט"צ. וכתב בספ"ט למתני' דפ"ב דלא כמשמעה. אלא לענין שלא להצריכו ולהטריחו לכהן. וז"ל כשם שהאדם נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. שאם לא יראה שער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק כו'. הרי זו תגלחת כשרה ואין הן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער. אע"פ שהוא צריך לגלח הכל כמו שיתבאר עכ"ל. ומי כהחכם יודע פשר דבר. זה רבינו משה לקיים שתי המשניות להלכה כסוגית הגמ':

טהור מלטמא בביאה. לפי שיאמר אח"כ פעם אחרת וטהר. הרמב"ם בנא"י:

והרי הוא מטמא כשרץ. כדפי' הר"ב ברפ"ק דכלים:

*מנודה מביתו. והר"ב העתיק בביתו. וכן הגי' במשניות דסדר טהרות דפוס ישן: