Traité Sanhédrin - Chapitre 7 - Michna 11

הַמְכַשֵּׁף הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינָיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּב, הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר:

העושה מעשה. ממש, בסקילה:

ולא האוחז את העינים. מראה לבריות כאילו עושה ואינו עושה כלום:

שנים לוקטים קשואים. במכשפות בפנינו, אחד מהן ליקט וחייב מיתה, וחבירו ליקט ופטור מן המיתה. כיצד, העושה מעשה שליקט ממש בכשפים, חייב. והאוחז את העינים, הראה לנו כאילו נתקבצו כולן למקום אחד והקשואים לא זזו ממקומן, פטור מן המיתה:

ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר וכו'. לכאורה נראה דר' עקיבא לאפלוגי אתא ואיכא למימר דלתנא קמא אוחז העינים ממעיט מסקילה. ולא ממלקות. דחייב משום לא תעוננו. וכדאשכחן סברא זו להרמב"ם בפי"א מהלכות עכו"ם בהעתקת ברייתא דאיזה מעונן חכמים אומרים זה האוחז את העינים. ופליג רבי עקיבא ואמר פטור אף ממלקות. וגם סברא זו להרמב"ם שם בהעתקת משנתינו ויהיב טעמא מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. ואין לוקין עליו שנאמר (שמות כ״ב:י״ז) מכשפה לא תחיה. ע"כ. וממ"ש הרמב"ם בפירש המשנה וז"ל אמרו פטור. הוא פטור אבל אסור. כגון פטורי שבת וחייב מלקות. ע"כ. ולאו מלקות ממש אלא כעין מלקות. כלומר מכת מרדות. והרי פטורי שבת כך הס וכמו שכתבתי כבר בזה בריש מסכת שבת בס"ד. אלא דבגמרא [דף ס"ז ע"ב] אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת. יש מהן בסקילה. ויש מהן פטור אבל אסור וכו' העושה מעשה בסקילה. האוחז את העינים פטור אבל אסור. שמעינן מינה דאליביה דר' [עקיבא] קאמר למלתיה הלכך מסתבר למימר דסבירא ליה דלא פליג ר"ע דאי איתא דסבירא ליה דפליג. אלא שהלכה כמותו. הכי הוה ליה למימר הלכה כר"ע. הלכך הלכות כשפים וכו'. ואף הרמב"ם על כרחנו ס"ל דלא פליג. דאי ס"ל דפליג. ובהא פליגי דלת"ק חייב מלקות מלא תעוננו ולר"ע פטור. היאך מזכי שטרא אבי תרי ופסק דחייב מלקות כרבנן ושהוא פטור כר"ע אבל כי נימא דר"ע לא פליג אלא חכמים דמתניתין ור"ע כ"ע ס"ל דפטור אבל אסור הא דכתב בהעתקת הברייתא דחייב מלקות. איכא לתרוצי כמ"ש הכ"מ *) [בשם הר"ר יהושע מבני בניו של הרמב"ם] דמשנתינו בדאתרי ביה משום מכשף והעתקתו הברייתא בדאתרי ביה משום לא תעוננו אי נמי דתרי גווני אחיזת עינים הם. חד דמעשה תמהון וחייב. וחד דמכשף ופטור. והבדל זה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ע"כ. הלכך איכא למימר דר"ע לא לאפלוגי אתא. וגם לת"ק פטור אבל אסור. ולישנא דר"ע אומר לא קשיא. דטובא איכא כותיה דלא פליג וכמ"ש בפ"ג [משנה ו'] ממסכת בכורים:

ולא האוחז את העינים. כתב הר"ב מראה לבריות כאילו עושה. ואינו עושה כלום. וכן לשון רש"י. ולדברי הכ"מ שכתבתי דחייב מלקות משום לא תעוננו. הקשה הוא ז"ל והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ז דפסחים ועיין [בהר"ב] ריש מסכת תמורה. ותירץ דלאו למימרא שלא עשה מעשה כלל דכל האוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. אלא היינו לומר שאותו מעשה שנראה לבני אדם שעושה. לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך. ע"כ: