Traité Sanhédrin - Chapitre 7 - Michna 10 סנהדרין פרק ז׳ משנה י׳

זה הדיוט שהסית. דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק:

והמסית את ההדיוט. לאו דוקא, שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא. אלא למעוטי מסית את הרבים, כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק:

מכמינין. לשון מארב:

אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם. כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין:

ביחוד. כלומר, אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר:

האומר אעבוד. באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב:

המדיח. ואם מדיח את הרבים הוא, אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד:

זה הדיוט שהסית. כתב הר"ב דוקא הדיוט שהסית שנביא שהסית מיתתו בחנק. דמיתה כתיבא ביה. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ"ש בריש פירקין] גמרא פ"י ד' פ"ט. ועיין מ"ש בסוף מתניתין:

המסית את ההדיוט. כתב הר"ב למעוטי מסית את הרבים וכו' שמיתתו בחנק דגמרינן הדחה הדחה מנביא. ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית [כדכתבינן במתניתין ד'] דדנין מסית רבים ממסית רבים. ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ"ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא שם:

אין מכמינין חוץ מזו. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש"י:

מכמינין. כתב הר"ב לשון מארב דמתרגמינן וארב לו. וכמן ליה. רש"י:

חרץ מזו. כלומר חוץ ממיתה זו שדין המומת בה להכמין לו והרמב"ם העתיק בפ"ה מהלכות עבודת כוכבים חוץ מזה:

[*אמר לשנים. יחד הן עצמם נעשו עדים. ואין צריך להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאים אותו לב"ד כדכתיב (שם י"ז) לא תחמול ולא תכסה עליו. רש"י]:

הוא אומר וכו'. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים וכו'. רש"י:

[*מכמינין לו עדים. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו. כיון שמקילין בהכמנה. מה שא"כ בשאר מיתות ב"ד. ומשום הכי נמי ביחיד צ"ל לו היאך נניח וכו']:

האומר אעבוד וכו'. כתב הר"ב הוי מסית וחייב וכ"פ הרמב"ם דבלשון שאומר המסית היא מתניתין. וכ"כ בחבורו ריש פ"ה מהלכות עכו"ם. וכתב עליו הכ"מ וז"ל. וא"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר *)[אליו] תעבוד או נעבוד. ונ"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. ע"כ. אבל בגמרא דף ס"א רמינן לה אמתניתין ו' דתנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא. ואילו הכא באומר בלבד מחייב ליה דשמעינן מינה דמשמע לה לגמרא דמתניתין בניסת האומר מיירי. והיינו דתנן אעבוד. וכלומר שנתרצה לו קמ"ל דבהכי נתחייב אף הניסת ואפילו לא עבד. ולענין רומיא דמתניתין כמה שנויי משנינן. רבה משני דלעיל באומר אינו מקבלו עלי אלא בעבודה. ורב יוסף משני כדבעינן לכתוב לקמן. ואביי משני כאן בניסת מעצמו וצריך שיעבוד. כאן בניסת מאחרים דכתיב לא תאבה. הא אבה וכו'. ורבא אמר תרוייהו בניסת מאחרים. הא דא"ל כך מריעה ומטיבה וכו' דגריר בתריה וקרינן ביה הא אבה וכו'. ורב אשי אמר הך דהכא בישראל מומר. ורבינא אמר לא זו אף זו קתני. וראיתי בחבורו של הרמב"ם שהוא תופס שינוי רב יוסף דמשני כאן ביחיד הניסת דלא ממליך. וטעי בתריה וקרינן ביה לא תאבה לו ולא תשמע אליו. הא אבה ושמע חייב. ולעיל ברבים הניסתים דמימלכים ולא טעו בתריה אפילו כי נתרצו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע. שהרי כתב בריש פרק ד' מהלכות עכו"ם מדיחי עיר מישראל וכו'. אע"פ שלא עבדו ע"ז [דאם לא כן תיפוק ליה דחייבים מטעם שעבדו] אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד ע"כ. ותמיהני דהא אביי אותביה לרב יוסף מברייתא דדייק מינה לא שני בין ניסת דרבים לניסת דיחיד להך מלתא. ולא שני לה רב יוסף כלל. וצ"ע שהכ"מ לא העיר בזה:

אלך. ואעבוד. שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש"י בגמרא דף ס"א:

נלך ונעבוד. אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש"י שם:

המדיח זה החומר נלך ונעבוד ע"ז. פירש הר"ב מדיח את הרבים גמרא. וטעמא דבסקילה דגמרינן הדחה הדחה ממסית. גמרא דף פ"ט. ואל תקשה דלגמר מנביא. דהך סיפא כרבנן דסבירא להו דנביא נמי בסקילה. ורישא שכתבתי בה דנביא בחנק כר"ש היא כדאמרינן בגמ' דהכא: