Traité Baba Kama - Chapitre 9 - Michna 10

הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, קוֹנָם אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי, אִם מֵת, יִירָשֶׁנּוּ. בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, אִם מֵת, לֹא יִירָשֶׁנּוּ, וְיַחֲזִיר לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ, לֹוֶה, וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים:

ואם אין לו. מה יאכל. לוה ואוכל. ובעלי חוב באים ונפרעים מן הירושה את חלקו. ולא חשיבא הנאה מה שפורע חובו באותם מעות, דהא תנן בנדרים [דף ל״ג] המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו:

קונם אי אתה נהנה וכו'. כבר מפורש בריש נדרים שהאומר קונם תופס החפץ בקרבן שקונם כנוי לקרבן הוא. ויהיה פירוש הלשון קונם יהיה אם אתה נהנה וכו'. וטור יורה דעה סימן רט"ז העתיק קונם שאתה נהנה וכו' והוא נכון יותר. ועיין מ"ש בריש פרק א' דנדרים בדבור שאיני וכו':

אם מת יירשנו. שזה כאומר נכסי עליך אסורים [משנה ג' פרק ה' דנדרים] הרמב"ם פרק ה' מהלכות נדרים:

אם מת לא יירשנו. שזה כמו שאמר ליה נכסים אלו אסורין עליך. שם. וכתב הר"ן בפ"ה ממסכת נדרים דף מ"ז וז"ל לאו למימרא דכיון דנכסים אסורין לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו. והיאך בעלי חוב באים ונפרעים. אלא ודאי נכסי דידיה] נינהו אלא שאינו רשאי [*ליהנות מהם. ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר] ליהנות מהם כשאר יורשין. תנא סיפא נמי לא יירשנו. ולאו דוקא. ע"כ:

ויחזיר לבניו וכו'. כך הגירסא בספרים ומשום דנכסי דידיה נינהו כמ"ש בשם הר"ן הלכך שייך למתני בלשון חזרה. אבל הר"ן העתיק בדבריו ויתן לבניו וכו'. וכן הוא בנוסח הירושלמי:

ויחזיר לבניו וכו'. כתב הר"ן בנדרים וז"ל וכי תימא היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו. בשלמא לוה ובעלי חוב באים ונפרעים שפיר. דבעלי חוב לאו מדעתיה קא מפרעי אלא באים ונפרעים על ידי ב"ד שמגבין להם. ואע"ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן. אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל [שכן הוא דין מעילה. וקונם קרבן עביד לנכסים] וכי נותן לבניו. או לאחיו. היכי שרי. והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור. כדתנן במשנה ג' פ"ד דנדרים דתורם שלא מדעתו והיינו משל המודר אבל משלו על של המודר לא. משום דמהנהו בנתינת תרומה שבעל הפירות יכול לתתה למי שירצה [ועוד כתבתי במ"ג פי"א דנדרים דטובת הנאה אסורה]. וי"ל דלאו למימרא שיתנו להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו. וכהאי גוונא לאו מתנה הוא. אלא גונא דהפקר. וכך כתב הרמב"ם שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא. עשאה הרמב"ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו'. עכ"ל. והב"י בטור יורה דעה סימן רט"ז כתב על זה שנראה לו שאפילו ליתנם ממש מותר. דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דהא מתהני מטובת הנאה. דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו. ומפני כך יש בו טובת הנאה. אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כן נותנו להם. והם ג"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה. ומשום הכי שרי. עכ"ל. ולדבריו הא דתנן במ"ג פ' י"א דנדרים קונם כהנים ולוים וכו' יטלו על כרחו. הוא הדין דרשאי ליתנם להם אלא קאמר אורחא דמלתא דכיון שאמר קונם וכו' ודאי שאינו רוצה לתת להם. וכדרך שאכתוב בשם התוספות בדבור ובעלי חוב וכו' ולהכי קאמר דיבאו ויטלו בעל כרחו. אבל להר"ן נראה דדוקא תנן יטלו. דאילו לתת בידים לא:

ואם אין לו. פירש הר"ב ואם אין לו מה יאכל. וכן לשון רש"י. ואע"ג דמתניתין דלעיל פירשו ואם אין לו נכסים כל כך. שאני התם דלא קפיד קרא אלא אהשבה. אבל ממון עצמו אינו אסור עליו כלל. הלכך לא בעינן שלא יהיה לו מה יאכל אלא כשאינו בעל נכסים סגי. ועוד דהא לעיל תנן דאם אינו רוצה יכול לעשות [כן]. ואפילו יש לו נכסים. וכך כתבו התוספות דהא דלא תני הכא ואם אינו רוצה כדקתני רישא דשמא דוקא אין לו מה יאכל שרי כדקתני גבי המודר הנאה מחבירו [במ"ז פ"ד דנדרים] אבל אם יש לו מה יאכל אפילו [אינו] רוצה אין לו תקנה בכך. ע"כ. אבל תימה דבאותה משנה ז' פרק ד' דנדרים דמייתי להו התוספות דתנן אם אין לו מה יאכל. פירשו התם בתוספות דלאו דוקא אין לו מה יאכל אלא אורחא דמלתא נקט. וכן כתב שם הר"ב. ומיהו כתבו התוספות תירוץ אחר בקושיא דאמאי לא תנן אם אינו רוצה דמשום שהרי ודאי [אינו] רוצה. ע"כ. כלומר דבשלמא לעיל הוא דעליו מוטל להשיב הגזלה מתחת ידו לא הוי ודאי אינו רוצה. דשמא רוצה לעשות השבה מעליא. משא"כ הכא. שאביו אסרם עליו והוא לא מידי קא עביד. הלכך ודאי אינו רוצה. ולפ"ז ודאי דאין לו מה יאכל. לאו דוקא. וכדלעיל בנדרים. ולא תנן לה הכא אלא לאורחא דמלתא. א"נ דומיא דלעיל. ואין הכי נמי דמצינו לפרושי כדלעיל אם אין לו נכסים כ"כ. ועוד אפשר דלהכי מפרשינן אין לו מה יאכל דומיא דמתניתין דנדרים. וכי היכי דהתם לאו דוקא הכי נמי הכא לאו דוקא. גם הרמב"ם בפרק ה' מהלכות נדרים השמיט ואם אין לו וכו'. משמע דבכל ענין שרי. ואל תטעה בלשון כסף משנה שהעתיק בדברי הר"ן ואם אינו רוצה או שאין לו וכו'. ותהיה סבור שכן היא גירסת הר"ן. דליתא. דלשון הר"ן הוא כמו שהעתקתי בדבור אם מת לא יירשנו. ולא גרסינן אם אינו רוצה. וכן העתיקו בב"י יורה דעה סימן רט"ז:

ובעלי חוב באים ונפרעים. אחר מיתה ואפילו בחייו הוה שרי בכהאי גוונא כדתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני וכו' [בפ"ד דנדרים משנה ז'] אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו ואין יכול לעשות תקנה אלא מדעתו. תוספות:

ונפרעים. כתב הר"ב דהא תנן בנדרים [פ"ד משנה ב'] המודר הנאה מחברו פורע לו חובו. ושם פירש הר"ב תרי אוקימתות. ואית דאוקמי דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו. אלא כשירצה. ואפשר נמי לומר דהכא אין צריך שיתנה כן וכדרך שכתבו התוספות לתרץ לדברי ר"ת דמוקים התם דוקא במזונות אשתו. אבל שאר חובות אסור לפרוע דקא משתרשי ליה. והקשו דהכא נמי משתרשי ליה. ותירצו די"ל דלא דמי. דהתם כיון שנתחייב למי שיפרע בעבורו א"כ מהנהו ואסור. אבל הכא מה שבאים ב"ח ונפרעים מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים: