Traité Baba Kama - Chapitre 4 - Michna 7

שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִיתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת, פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים:

שור היתומים. שאין להם אפוטרופוס:

ושור האפוטרופוס. השור של יתומים, הוא אלא שעל האפוטרופוס לשמרו:

הרי אלו חייבין. דשבעה שור כתובים בפרשה בנוגח אדם. חד לגופיה, וששה לששה שוורים הללו: רבי יהודה אומר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה. אפילו נגח ואח״כ הקדיש, נגח ואח״כ מת הגר, היה פוטר ר׳ יהודה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

שור האשה וכו'. כתב הר"ב דשבעה שור כתיבי בפרשה ואע"ג דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כמ"ש במשנה ז' פ"ק דקדושין. מסקי התוספות דהכא ודפ"ק ד' ט"ו דלא אתיא אלא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר. והשוה הכתוב דלא תימא לשון זכר דוקא. אבל היכא דכתיב איש איצטריך רבויא. והכא אע"ג דלא כתיב איש דהא דכתיב וגם בעליו יומת אינו אלא ל' זכר בעלמא. אומר ר"ת דדרשינן התם נגיחה לנזקין. נגיחה למיתה [כמ"ש במ"ה] והוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש. (כי יגח) [וכי יגוף]. שור איש. למעוטי אשה. אי לאו רבויא דקרא. ע"כ. וכתב נ"י ושור היתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו לא מחייבי. ושור האפוטרופוס דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש הזיקא (כלומר להבא) אימא חס רחמנא עלייהו דלא לפסדו יתמי לממונייהו. קמשמע לן. ושור המדבר אע"ג דלית ליה בעלים. ושור הקדש אע"ג דאיכא פסידא להקדש. ושור גר שמת לא איצטריך למתנייהו אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי. אצטריך תנא למתנייהו ע"כ. ותמיהני דקרא [גופא] צריך טעמא אמאי איצטריך לרבויי שור גר שמת. ונ"ל דאי לאו קרא הוה אמינא דוקא נגח ואח"כ הקדיש. נגח ואחר כך הפקיר. שהיו לו בעלים בשעת נגיחה הוא דחייביה רחמנא. אבל כי הוה דהקדש או גר שמת ואח"כ המית לא חייביה קרא כיון דלא הוו ליה בעלים בשעת נגיחה. הילכך אצטריך קרא לרבויי. והשתא דקרא איצטריך מתניתין נמי אצטריך. כך נ"ל:

רבי יהודה אומר. כתב הר"ב אפילו נגח ואחר כך הקדיש כו' מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין. שור הגר שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשים הוה ליה שור הפקר. היינו שור המדבר והיינו שור הגר שמת ואין לו יורשין. אלא לאו הא קמשמע לן דאפילו נגח ולבסוף הפקיר. גמרא: