Talmud - Baba Metsia 61b בבא מציעא ס״א ב׳

ובעניינא דשכירות כתיב . לאו דגזל לא תעשוק ולא תגזול וכל עושק כבישת שכר שכיר הוא: לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי . לילף מרבית ואונאה שהרי מחסרו ממון לא תגנוב דעשרת הדברות לא קמיבעיא ליה דאזהרה לגונב נפשות הוא כדאמרינן בסנהדרין (דף פו.): למיקט . לצער: על מנת לשלם תשלומי כפל . שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל: לטומן משקלותיו . המנה או הפרס טומן במלח להכבידו וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו: משעת עשייה . משעת הטמנה ואפילו לא שקל בהן: לא ימדוד לאחד בימות החמה כו' . אחין הבאין לחלוק את השדה לא ימדוד המודד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים באותו החבל מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו ובימות החמה מתוך יובשו הוא נגמד וכויץ: משורה . מדת הלח היא: ירתיח . אשקומ"א בלעז שממלא את המדה כשמוציא את היין ולאחר זמן נמצאת חסרה: יציאת מצרים גבי רבית . בפרשת בהר סיני: גבי משקלות . בקדושים תהיו: שהבחנתי במצרים . הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהן בעשר עבורין עשר בכורות שהן בכורות של אביהן. כולן מתו: תולה מעותיו בנכרי . מלוה מעותיו לישראל ברבית ואומר של נכרי הם: קלא אילן . צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר (במדבר טו) פתיל תכלת ותכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא אחת לשבעים שנה: סורא דפרת . סורא היושבת על נהר פרת ואין זו סורא סתם: גבי שרצים . בויהי ביום השמיני כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים: אלא בשביל דבר זה . כדמפרש לקמיה שהן מעולים ונאים ואינן נמאסים בשקצים הללו להכי כתב לשון עילוי שמעלה גדולה היא אצלם: עד השתא . המלוה סלע בחמשה דינר: של תורה . דרך הלואה: עד כאן יכין רשע וילבש צדיק . שאם מת והניח לבניו מעות של רבית אין חייבין להחזיר ועל זה נאמר יכין רשע וילבש צדיק והכי תניא לה בתוספתא: ע"כ ותו לא . בתמיה כ"ש דרבית דרבנן אין הבן חייב להחזיר: אפילו ע"כ . דרבית דאורייתא הוא: יכין . האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן שהוא צדיק אינו חייב להחזיר: ע"כ רבית קצוצה . וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו: וחי לא יחיה . סיפיה דקרא מות יומת דמיו בו יהיה: מגופיה דקרא . דבנשך נתן דיחזקאל נפקא ליה בהדיא מדכתיב דמיו בו יהיה הוקשו לשופך דם כלומר דמים ששפך שהעני את חבירו ומת ברעב עליו ישובו:

שתולה מעותיו בנכרי . וא"ת והלא אפילו יהא אמת שהם של נכרי אסור כיון שאין ללוה עם הנכרי כלום ומיהו לפי מה שנביא ראיה לקמן ישראל שיש בידו מעות נכרי והם באחריות הנכרי מותר להלותם ברבית לישראל אתי שפיר אי נמי י"ל דאיירי כגון שאמר ליה חבירו הלויני מעות מן הנכרי ואמור לו שיסמוך עלי או כגון שנתן לו משכנותיו ליתנם לנכרי והוא הלוה לו משל עצמו ואומר שעשה כדבריו: שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא . ואע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה: יכין רשע וילבש צדיק . אפי' למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח וליכא שנוי רשות ואפי' הניח קרקעות ומלוה על פה גובה מן היורשין אפ"ה ילבש צדיק כדאמר רבא בריש הגוזל בתרא (ב"ק ד' קיב.) וחי אחיך לדידיה אזהר רחמנא דנהדר לבריה לא אזהר רחמנא: רבא אמר מגופיה דקרא . אע"ג דרבא משני ריש הגוזל בתרא (שם) אפילו תימא רשות יורש לאו כרשות לוקח ושאני הכא דכתיב וחי אחיך עמך לאו משום דס"ל כר' אלעזר דהא הכא דריש כרבי יוחנן אלא לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח ולכך בסמוך דקאמר רב נחמן מ"ט דר"א לא קבעו הגמרא כמו כן בשם רבא: מות יומת דמיו בו יהיה הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים . תימה היכי משמע דמיו בו עבירה דשפיכות דמים הלא באוב וידעוני וכמה עבירות דלא שייכי לשפיכות דמים כתיב דמיהם בם וי"ל דמיתורא דדמיו בו דריש דאי לאו הכי למאי כתביה דאי למגמר סקילה ברבית מאוב וידעוני חדא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ותו לא מצינו מיתה גבי ממון ובפרק קמא דתמורה (ד' ו:) יש בספרים וכתב בתריה והוליד בן פריץ שופך דם לפי זה אתי שפיר דהוקשו בהדיא: