Talmud - Zevahim 4b זבחים ד׳ ב׳

ואע"ג דתרתי לאו דוקא תרתי דוקא . אע"ג דמותבינן ארבעה פרכי איכא תרתי שאינן עיקר כדמפרש ואזיל: תרתי מיהא דוקא . והשתא מפרש אמאי תרתי לאו דוקא: ולרב פנחס כו' . ולקמן בשילהי שמעתין אזלה לה הך פירכא דלאחר מיתה: לכפר עליו . היינו זריקה אלמא זריקה לשם בעלים בעיא: את שעליו . כגון נדר דאמר הרי עלי עולה חייב באחריותו אם הפריש בהמה לנדרו אם מתה או נגנבה דהכי משמע אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו ועד שיקריבנו לא נרצה ולא נפטר: את שאינו עליו . כגון דאמר הרי זו עולה: מונרצה לו לכפר קאמר . דהכי משמע לו לכפר ולא לחבירו: שכן עבודה שחייבין עליה בחוץ . דכתיב (ויקרא יז) אשר ישחט מחוץ למחנה וזורק נמי מרבינן ליה לקמן בפ' השוחט (זבחים דף קז.) דם שפך לרבות הזורק תאמר בקבלה והולכה שאין חייבין עליה בחוץ דתנן בפ' בתרא (שם קיב:) והיוצק והבולל כו' והמקבל דמים בחוץ פטור: יעשה כלל . שיהו כל עשיותיו לשם שלמים: זבח פרט . שחיטה הוא דבעי לשמה: אי כתיב יעשה שלמים זבח כדקאמרת . דמשמע כללא שיהו עשייתו שלמים: השתא דכתיב יעשה זבח שלמים . לא גמר הכלל את דבריו ולא נשלם להשמיענו על מה הוזכרו כאן העשיות עד שבא זבח והפסיק את הדבר: כלל שאינו מלא . ולא נתמלא דבריו להשלים מלא פרדאשביי"ן בלע"ז: עשייתו . עבודות המיוחדות שחיטה וזריקה קבלה והולכה: לה' . יעשה זבח שלמים לה': שפיכת שירים . שנשפכין שירי הדם ליסוד [אחר] שנתן ארבע מתנות ואינן מעכבין כפרה: הא תנא דבי רבי ישמעאל כו' . בשילהי אלו טריפות (חולין דף סו.) גבי פרשת חגבים: איכא למימר הכי . עבודה וחייבין עליה בחוץ ואתיא לה זריקה: ואיכא למימר הכי . עבודה שטעונה צפון ואתיא לה קבלה: שקולין הן . המדות שוות והי מינייהו מפקת אי דרשת הא אנא דרישנא לאידך הלכך יבאו שניהם והולכה על כרחך לא תפקה מכלל קבלה: מדרב אשי . מונרצה לו לכפר וכלל ופרט לאיתויי קבלה דאי לזריקה לא איצטריך: שכן יש עמו דמים אחרים . שבאין עמו חטאת ועולה: אשכחן שלמים . בין בשינוי קודש בין בשינוי בעלים: שכן טעונין כו' . ושאר זבחים יש מהן שאין טעונים סמיכה ולא נסכים כגון בכור ומעשר ופסח ויש מהן שאין טעונין נסכים כגון חטאת ואשם ובכולן אין אחד שיהא טעון חזה ושוק: ליפסלו . שהרי לא נעשו כהלכתן ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה: ואיצטריך . למיכתב זאת התורה למיגמר משלמים ולא תימא ממוצא שפתיך נפקא דלכתחילה בעינן לשמה:

מחשבה בעלמא . ואפי' יהא צריך דיבור כיון דליכא מעשה הוי כמחשבה בעלמא ויש תימה דהכא משוי להו ובפ' תמיד נשחט (פסחים סב:) משמע שיש חילוק דמפרש מה בין לשמן לשלא לשמן לאוכליו ושלא לאוכליו זה פסולו בגופו וזה אין פסולו בגופו וי"ל דכיון דלא מיפסיל אלא מפני שאין יכול לאכול כזית כגון לשם חולה וזקן חשיב טפי פסולו בקודש מחמת דבר אחר כיון דאם היה יכול לאכול היה כשר וקשה דעל כרחין שלא למנוין ולערלים ולטמאין צריך לומר דלא חשיבי פסולן בגופו כי היכי דלא תיקשי לן נמי מה בין לשמן ושלא לשמן למנוין ושלא למנוין למולין ולערלים לטמאין ולטהורים וי"ל דשינוי בעלים חשבינן פסולו בגופו משום דתלוי בזריקה (בכפרה) ושם בעלים [על הכפרה] אבל שלא לאוכלין ושלא למנויין תלוי בשחיטה ואין שם בעלים על השחיטה אי נמי שלא לאוכלין [ושלא למנויין] יכול לקיים מחשבתו בהיתר [באותן] שיהיו מנויין עליו אם אינם חולים וזקנים אבל שלא לשמה אינו יכול לקיימו לכך קרוי פסולו בגופו: הגה"ה ה"ג במגילה (דף ח.) מאי [משמע] אמר רב יצחק בר אבדימי: רב אשי (אמר) מונרצה לו קאמר . תימה למה לי קרא לשינוי בעלים בזריקה הא אפי' שאר עבודות לא מיפסלי אלא בשוחט על מנת לזרוק כ"ש זורק עצמו [דבעינן] שם בעלים: שכן עבודה וחייבים . פירוש עבודה שחייבין עליה בחוץ: שקולים הם ויבאו שניהם . אע"ג דהכא תרתי והכא חדא חשיב להו שקולין והקשה הרב רבי חיים דהשתא משמע דהיכא דלא ידע הי מינייהו לרבויי מרבי תרוייהו וכן בריש ב"ק (דף ג.) דמרבי מושלח שן ורגל משום דשקולין הן וכן בפ"ק דערכין (דף ד:) גבי נפשות ואילו בפרק כל האסורים (תמורה דף כח:) ופרק שור שנגח ארבעה וה' (ב"ק דף מ:) דרשינן מן הבהמה להוציא את הרובע ומן הצאן להוציא את הנוגח וקאמר מפני שיש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח ותירץ דהיכא דאיכא משמעות בריבוי מרבינן כל השקולים כי הכא דזבח משמע לרבויי כעין זביחה כל שהיא עבודה וכן ושלח יש במשמע רגל ושן ונפשות נמי משמע הכל אבל מן לא משמע למעוטי שניהם: אימא היכא דשחיט שלא לשמן ליפסלו . תימה הא בכל דוכתא בעינן בקדשים [שינה] לעכב והכא לא שינה וי"ל דפריך משינוי קודש דאיכא תרי קראי ואמרי' לעיל אם אינו ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים ופריך דהשתא אימר תרוייהו בשינוי קודש ולעכב וקשה מאי משני אמר קרא מוצא שפתיך דלמא ההוא קרא אתא לשינוי בעלים דלא אשכחן ששינה בהן הכתוב ולא קשה מידי דמוצא שפתיך לא משמע שינוי בעלים. [הג"ה] ונראה דפריך מכח סברא כעין קושיא דר"ל דלקמיה דאימא דליפסלו כיון דאמרת דלא עלו לשם חובה או נימא דיעלו דאם כשרין הן ירצו ואם אין מרצין למה באין [ומיהו] לא דמי דריש לקיש פריך יהו כשרין גמורין כמו שאר קדשים דלא שנה לעכב בו ליפסלו והכא לא הוה ליה למיפרך שלא לשמה ליפסלו אלא הוה ליה למימר וליתכשרו ויעלו לחובה כשאר קדשים שלא שנה לעכב כל כמה דאכתי לא ידע קרא דמוצא שפתיך ואי פריך ליפסלו דנגמר מחטאת [ופסח] בהיקישא דזאת התורה כדפרישית בסמוך אי במה מצינו איכא למיפרך שכן כרת וא' בהקישא דזאת התורה א"כ ליכתוב חדא או לחטאת גרידא או פסח גרידא ואי נאמר דבכל דוכתא דמצרכינן שנה לעכב היינו מהכא [מדכתיב] מוצא שפתיך וגו' א"כ אתי שפיר הא דפריך וליפסלו כו'. ע"כ הג"ה: