Talmud - Zevahim 115b זבחים קט״ו ב׳

כדרב הונא אמר רב כו' שניתק לרעייה . שניתק מדין הקרבה ומסרוהו לרועה עד שיסתאב דקי"ל (תמורה דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה: עולה . אשר יעלה עולה: גמר עבודה . שאין אחריה עבודה ואיתרבו להו באף כל כגון המנסך ומקטיר קטרת ומקטיר קמצים ומקטיר מנחת כהנים: ויתיב רב חסדא וקאמר וישלח את נערי בני ישראל . נראה בעיני שהספרים חסרים כאן ולא ידעתי מה ואם אין חסרין זהו פירושו יתיב רב חסדא וקאמר להאי קרא וישלח את נערי וגו' ומפרש דאלו הבכורות: א"ל רב הונא הכי אמר רב אסי ופסקו . אותו היום פסקה עבודה מן הבכורות שמסיני נצטוו על הכהונה כדיליף לקמן ושמשו נדב ואביהוא כל אותה שנה ראשונה עד שהוקם המשכן ומתו: לישנא אחרינא הכי אמר רב אסי ופסקיה . צריך להפסיק כאן נגינת טעם המקרא באתנחתא ולא יקרא בטעם פשטא כמו שאנו קורין אותו דכשהוא נקרא בטעם פשטא משמע שקריאת נערי בני ישראל דבק על ויעלו עולות משמע שהם העלום אבל כשאתה קורהו באתנחתא עומדת התיבה לבדה ואינה דבק על ויעלו וי"ל שלא שלחם אלא להביא הקרבנות ולעמוד עליהם ויעלו עולות אותם שכשרים להעלותם דהיינו נדב ואביהוא שמשבאו לסיני הופרשו הכהנים כדיליף לקמן: סבר רב חסדא לאותביה מתני' . דקתני שנהגו עבודה בבכורות עד יום הקמת המשכן: שמעיה . רב חסדא לרב חנא דיתיב וקאמר תו משמיה דרב אדא כו': עולה שהקריבו ישראל במדבר סיני . קודם מתן תורה וישלח את נערי וגו': איתיביה מברייתא דשוויא בכולהו . שתהא שוה להשיב על כל דבריו: והכל כשרין ליקרב . כדמפרש ואזיל בהמה וחיה ועוף כו': והכל קרבו עולות . השתא משמע שלא היו מקריבין אלא עולות ולקמיה פריך עליה: רשאין לעשות כן . דלא נאסרו להן הבמות: יתקדשו . מלעלות ואע"פ שרגילין לגשת אלי ולהעלות העד בהן שלא יעלו בהר: זו פרישת בכורות . הזהיר את הבכורות להפריש מן ההר: זו פרישת נדב ואביהוא . כלומר לא נקראו בכורות כהנים אלא מי הן הכהנים הנגשים שהוזהרו כאן לפרוש מן ההר זה נדב ואביהוא שנעשו בסיני כהנים והן הכהנים הנגשים אל ה' להקריב קרבנות: היינו דכתיב . כשמתו נדב ואביהוא אשר דבר וגו' כדקאמר בסיני (שמות יט) פן יפרוץ בהם ה' וכיון שלא נזהרו לפרוש מן ההיכל בהקמת המשכן פרץ בהם: אלא למ"ד זו פרישת בכורות היכא רמיזא . ה"ג ולא גרסי' פרישת נדב ואביהוא היכא רמיזא מיתת נדב ואביהוא היכא רמזה למשה קודם לכן דקאמר הוא אשר דבר: ונקדש בכבודי . נאמרה לו למשה ביום שנצטווה על מלאכת המשכן ורמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית יתקדש בכבודיו ולא נרמז להבין מה הוא עד שמתו: אלא כדי להתקדש כבודו של מקום עליהם . להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו וזהו הוא אשר דבר אלי ביום שנצטויתי על המשכן ונקדש בכבודי באותם הנכבדים וקרובים לי אקדש: שנאמר וידום אהרן . הרי ששתק וקבל השכר מפרש בב"ר שמתוך כך זכה ונתייחד אליו הדיבור שנאמר אחרי אותו ענין פרשת שתויי יין ולא הוזכר באותו דיבור משה אלא אהרן: נורא אלהים ממקדשך . אלהים זו מדת הדין אימתי הוא נורא ע"י שהוא עושה דין במקודשיו: אלא עולה קשיא . דקתני הכא [דטעונה הפשט] וניתוח: כללות נאמרו בסיני . כגון מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו וגו' ולא נתפרשו הלכות עולה ושלמים שם: ופרטות באהל מועד . לאחר שהוקם המשכן נאמרה ת"כ למשה ושם נתפרשו והפשיט ונתח לרבי ישמעאל שמעי' דעולה שהקריבו בסיני לא הוטענה הפשט וניתוח: נשתלשו בערבות מואב . משנה תורה שחזר משה ואמרה להם על הסדר כדכתיב (דברים א) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו': חיה בכלל בהמה . דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' וסמיך ליה איל וצבי ויחמור וגו' (שם יד):

מה העלאה שהיא גמר עבודה כו' . סוגיא זו קשה אההיא דלעיל בריש השוחט (זבחים דף קז: ושם) דדרשינן להכי כתב רחמנא או לרבות את הזורק דלא תיתי מבינייא ומשום הכי פטור מקבל בחוץ: ויתיב וקאמר וישלח וגו' . פירש בקונטרס ויתיב רב חסדא וקאמר ונראה לפרש דיתיב וקאמר ארב הונא קאי: א"ל הכי אמר רב אסי ופסקוהו . פי' כמו שאמרת אמר רב אסי דוישלח היינו עבודה בבכורות אבל חכמים הפסיקוהו ומנעוהו מלומר כן ושני לשונות שבקונטרס עיקר: רמזו הקב"ה למשה ולא ידעו . פי' ולא ידע במי אבל היה יודע שעתיד הקב"ה לקדש את המשכן באדם גדול דאמרי' במדרש שאמר לו משה לאהרן הייתי סבור בי או בך: וקיבל שכר על שתיקתו . תניא בתורת כהנים שבשכר זה נתייחד אצלו הדיבור דכתיב בפרשת יין ושכר אל תשת וידבר ה' אל אהרן ולא כתיב אל משה ותימה דבסיפרי דריש בפרשת קרח דכתיב וידבר אל אהרן שומע אני שהדיבור אל אהרן ת"ל כאשר דבר ה' ביד משה לו בפרשת מחתות השרופים הא למדנו שהדיבור למשה שיאמר לאהרן ושמא זה קורא נתייחד הא דכתיב אל אהרן ולא שיאמר לבני ישראל: כללות נאמרו בסיני כו' . הוה מצי לאיתויי מדר' יוסי הגלילי דאמר בפ"ק דחגיגה (דף ו: ולקמן זבחים קכ.) דאין טעונה הפשט וניתוח: