Traité Péa - Chapitre 3 - Michna 6

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:

קרקע בית רובע. מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב. ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב:

העושה סאתים. רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתיים שהן י״ב קבין:

לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר, כדכתיב (תהלים קכט) שלא מלא כפו קוצר. ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים חייבת בפאה:

קרקע כל שהוא חייבת בפאה. דס״ל פאת שדך כל שהוא משמע, ופליג אכולהו:

ובבכורים. דכתיב בהו אדמתך. והני מילי בבכורי חטה ושעורה, אבל בבכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן שהוא שיעור יניקתו:

ולכתוב עליה פרוזבול. הלל תקן פרוזבול, כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, ומשכתבו לו שטר זה שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהוא ללוה דאז חשיב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין ותו לא קרינא ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שווה כל החוב דאין אונאה לקרקעות:

ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. דמטלטלין נקנין אגב קרקע, בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפ״ק דקדושין ושם מפורש:

בית רובע. פי' הר"ב רובע הקב ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב ע"כ. ועיין בפי' הר"ב במשנה ט' פ"ב דכלאים. ושיעור כלי המחזיק רובע הקב עיין בלשון הרמב"ם שאעתיק בפרק ח' משנה ה' בס"ד. ובירושלמי מ"ט דר' אליעזר נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע ומפרש הר"ש דתנן בפרק ב' דכלאים בתבואה בית רובע ותנן כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:

העושה סאתים. פי' הר"ב קרקע המוציאה סאתים. ולפי סדר משנתנו כל אחד פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי רבי יוחנן דאמר ד' סאין לכור בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה.) ובפחות מרובע זריעה היה צומח סאתים וכדאיתא נמי התם בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא. וממילא דבימי התנאים שהיו קודם רבי יוחנן הוה שמינה ארעא טפי. אלא דלפירוש רש"י דהתם מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ לא לפי הזריעה. ואם כן בית רובע דתנא קמא שמשערין על פי שיעור חצר המשכן כמו שכתב הר"ב נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ היא. והשתא רבי יהושע מוסיף בשיעורו אדרבי אליעזר. וצריך שיהיה כחצר המשכן מאה על חמשים שהוא שיעור סאתים. אע"ג דרבי טרפון ור"י [בן בתירה] ורבי עקיבא כולם פוחתים והולכים. וקשיא לפירוש זה לישנא דהעושה דהא ת"ק נמי בהעושה מיירי. ואין לומר דרש"י לא יפרש בית רובע שיעור עשר אמות וכו' אלא מקום שזורעים רובע ובימי התנאים דשמינה ארעא ועבדה טפי מסאתים. דהאי שיעורא דעשר אמות וכו' שכתב הר"ב כתב הר"ש ע"ש תוספתא דכלאים עיין סוף פרק ב' דכלאים. ובירושלמי מאי טעמא דרבי יהושע נאמר כאן שדך ונאמר להלן (דברים כד) ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים ופירש הר"ש כדתנן (בפרק ו) העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:

ששה על ששה טפחים. ירושלמי מאי טעמא ו' על ו' מערוגה. ופירש הר"ש כדתנן (בר"פ ג' דכלאים) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעים לתוכה ה' זרעונים:

רבי עקיבא אומר וכו'. אע"ג דאיפסיק הלכה שנאו לר"ע וכן בפ"ט דשביעית [משנה ה] וספ"ט דיבמות וכל זה על הדרך השנוי בעדיות פ"ק משנה ה':

כל שהוא. כתב הר"ב דסבירא ליה פאת שדך כ"ש. וסיים הר"ש ולית ליה גזירה שוה דשדך. וכתב עוד הר"ש ירושלמי הגע עצמך שהיה שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור רבי חנינא בשם רבי פנחס תפתר שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים עד כאן. ועיין לקמן בסמוך. ומה שהבאתי בריש פ"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה כתבו התוס' פ"ק דנדרים (דף ו) וכן בסמ"ג דלאו דוקא. והביאם בכסף משנה פ"ב מהלכות מ"ע. ומ"ש הר"ב ופליג אכולהו. לפי שיש מקום לטעות ולפרש כל שהוא שר"ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כרבי יהודה בן בתירה ולא בא רבי עקיבא אלא לתת כלל לכל דיני קרקע כ"ש. והרמב"ם פוסק בפירושו ובחבורו פ"ב מהלכות מ"ע כרבי עקיבא אע"ג דתנינן הלכה כדבריו של רבי יהודה בן בתירה משום דתניא פרק קמא דנדה דף ז ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל) דאין למדין הלכה מפי המשנה ואם כן חוזר הדין לכלל הלכה כרבי עקיבא מחבירו ור' יהודה בן בתירה דקדים ליה מכל מקום לאו רבו הוה והכא אין שנים חבירים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי. ועיין בפי' הרמב"ם משנה ה פרק ט' דשביעית. ועיין בפ"ק דנדה:

ובבכורים. כתב הר"ב [*דכתיב בהו אדמתך. ותימה דליתני וידוי מעשר דכתיב ביה נמי (דברים כו) האדמה אשר נתת לנו. ובירושלמי רבי מנא בעי ולמה לננן (פירש לית אנן) אמרה מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב *)מן האדמה אשר נתת לנו וכלומר דהוה ליה למתני נמי ובוידוי כיון שצריך שיהיה לו קרקע ומסתמא נמי בקרקע כל שהוא סגי כמו אינך רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתכן [צ"ל שמועתא כן] מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו. ומכאן מקשין התוס' ס"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כז.) על פי' רש"י דמפרש דבוידוי חייב אף מי שאין לו קרקע דבבכורים כתיב (שם) אשר נתת לי אבל בוידוי כתיב לנו משמע לכלל ישראל ומשום הכי ל"ג במשנה בוידוי. אך הסכימו עם רש"י דל"ג במשנה מן הירושלמי דתני עלה אף בוידוי. ואם גירסא שלהם כגירסתנו קרי לדברי ר' יוחנן תני אבל יותר נראה מוכרח מהמקשן דאילו לרבי יוחנן איכא למימר טעמא קאמר. ובתוס' פ"ק דקדושין דף כו הכריחו מדפריך בירושלמי וכו' אך מסיימו וגם משמע וכו'. נראה כסותרים לדבריהם וצ"ע. ומ"ש הר"ב] וה"מ בבכורי חטה וכו' אבל בבכורים של אילן וכו' שהוא שיעור יניקתו. ל' הר"ש ואע"ג דחטה נמי שיעור יניקתו ג' טפחים מדמרחיקים [הזרעים] מן הכותל ג' טפחים (הזרעים) כדתנן בפרק לא יחפור (משנה א) וכדמוכח ההיא דערוגה ו' על ו' (רפ"ג דכלאים) הא נמי כל שהוא קרינן ליה אבל לפי זה דחק בחנם ירושלמי לומר בשבולת ובו ה' שבלים ושמא נאמר אע"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ע"כ:

ולכתוב עליו פרוזבול. מ"ש הר"ב פלוני ופלוני הדיינין עיין מה שאכתוב בס"ד בסוף שביעית. ומ"ש ומשכתבו לו. כלומר שהם חותמים ונותנים לו מה שכתב מוסר אני וכו'. ומ"ש שוב אין משמטת. כדכתב טעמא התם בשביעית. ומ"ש דאין אונאה לקרקעות בסוף שביעית כתב טעמא אחרינא ושם אפרש בס"ד:

אחריות. מפורש במשנה ה' פ"ק דקדושין: