Traité Demaï - Chapitre 6 - Michna 6

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף לִמְעַשֵּׂר. וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:

לא ימכור אדם זיתיו. זיתים שנתלשו מן האילן ולא הוכשרו לקבל טומאה, כגון שעדיין לא הזיעו זיעת המעטן שהיא מכשירתן לקבל טומאה:

אלא לחבר. לפרוש המוחזק לטהרות ולא ימכרם למי שאינו חבר שלא ידרוך אותם בטומאה:

אף למעשר. אף למי שלא קיבל עליו אלא לעשר אבל לא קבל עליו להיות מוחזק לטהרות יכול למוכרם, דכיון דאכתי לא הוכשרו אימור שמא יאכלם קודם שיזיעו. ואע״ג דרוב זיתים אין עומדין לאכלן כך, בעלילה כל דהו דמצינן לתלות תלינן. ורמב״ם מוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל דב״ש סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבא״י וב״ה סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבא״י:

וצנועי בית הלל. ותיקין המדקדקים במצות שהיו בב״ה:

אף למעשר. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דבית הלל סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ולעיל בפרק ב משנה ג דתנן ואינו מוכר לעם הארץ לח ויבש מפרשין הטעם שאסור לגרום וכו'. הרמב"ם נשמר מזה דלעיל כתב וזהו סובר אסור לגרום כו' וכאן כתב וזו היא משנה אחרונה שהיא מותר וכן הלכה ע"כ. וכן בחיבורו פרק י ממטמאי משכב ומושב השמיט ההיא בבא דאינו מוכר לעם הארץ וכו'. ומשנה אחרונה זו הובאת בש"ס פרק ד דמסכת ע"ז דף נו ע"א ועיין מה שאכתוב שם משנה ט. ועיין מ"ש סוף פרק ה דשביעית ומשנה ב פרק ג דחלה: