Traité Zavim - Chapitre 4 - Michna 6

הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֳכָלִין וּמַשְׁקִין בְּכַף שְׁנִיָּה, טְמֵאִין. וּבַמֵּת, הַכֹּל טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם. זֶה חֹמֶר בַּזָּב מִבַּמֵּת. חֹמֶר בַּמֵּת מִבַּזָּב, שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, וְעַל גַּבָּיו מַדָּף לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין, מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא. חֹמֶר בַּמֵּת, שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא בְאֹהֶל וּמְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה, מַה שֶּׁאֵין הַזָּב מְטַמֵּא:

טמאים. בין כרע הזב, בין כרעו אוכלין ומשקין, נטמאו טומאת היסט:

ובמת הכל טהור. בין מושב ומשכב, בין אוכלים ומשקין, בין כרע המת בין כרעו הם, דכל טומאות המסיטות טהורות, חוץ מהסיטו של זב. ואם כרעו הן, נמי טהורים, דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאוהל, טהור, חוץ מן האדם, דבזמן שמכריע את המת, טמא מפני שהסיטו, כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט), אטו, מת מי לא נטמא במשא:

מדף. לשון טומאה קלה, כדכתיב (ויקרא כ״ו:ל״ו) קול עלה נדף. ורמב״ם פירש, מדף מלשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אע״פ שלא נגע בהם. אבל לא כטומאת הכלים שתחתיו, שכלים על גבי הזב, אע״פ שיש דברים חוצצים בינם לבין הזב, כולם טמאים טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, אבל לא לטמא אדם וכלים. ואילו כלים שתחתיו אפילו הן מאה זה על גב זה, התחתון שבכולם טמא טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים כמו העליון:

מה שאין המת מטמא. דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת, מכל מקום אין משכב ומושב שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים:

ועל גביו מדף. נהי דמת נמי מטמא כלים שעל גביו טומאת מדף לטמא אוכלים ומשקין דטומאה בוקעת ועולה, מכל מקום אם [היה המת בעלייה, והמשכבות והמושבות בבית עד שמי הקורה, והנסרים נכפפים מכובד המת ומכבידין על המשכבות, או] המת בבית סמוך לשמי קורה, והמשכבות בעלייה ונכפפים הנסרים מכובד המשכבות ומכבידים על המת, כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים, ועל גביו לטמא אוכלים ומשקין, ובמת בין על גביו בין מתחתיו טהור:

ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים. כתב הר"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם (ברפ"ג) מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':

ובמת הכל טהור. חוץ מן האדם. ה"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג':

ובמת. פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב"ם:

הכל טהור. לשון הר"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד:

חוץ מן האדם. כתב הר"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה (דף סט). מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא"כ הסיט. וכ"פ הר"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי (ד"ה והאדם) דלהרמב"ם ליתא:

וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'. נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר"ם:

מדף. כתב הר"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז"ל הרמב"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא (נדה דף ד') מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן (מטומאת מדף) עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר"ל יריח למרחוק הרבה (השאילה) הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע"כ. ושם ברפ"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע"כ:

לטמא אוכלין ומשקים. ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן:

מה שאין המת מטמא. אמר הקב"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. דקדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וע"ג מדף כו' מ"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה (עיין בריש פסחים) וכו' כה"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר"ש כתב וע"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר"ש שאע"פ שכתב ג"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא"כ הר"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס"ד. ובמסכת עדיות פ"ו משנה ב' מפרש הר"ב משא"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב"ם. גם בחיבורו ספ"ה מה' טומאת מת (הלכה י"ד):