Traité Zavim - Chapitre 1 - Michna 5

רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כְשָׁלשׁ, שֶׁהִיא כְמִין גַּד יוֹן לַשִּׁילוֹחַ, שֶׁהֵן כְּדֵי שְׁתֵּי טְבִילוֹת וְכִשְׁנֵי סִפּוּגִין, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר. רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא אָמְרוּ אַחַת מְרֻבָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי שָׁלשׁ:

כמן גד יון לשילוח. מקום בירושלים שהעמידו בו מלכי יוונים עבודה זרה, והיה אותו מקום רחוק מן השילוח שיעור שתי טבילות ושני סיפוגים. כמגד יון, לשון העורכים לגד שלחן (ישעיהו ס״ה:י״א). שילוח, שם הנהר, כדכתיב (שם ח) יען כי מאס העם הזה את מי השילוח:

מטמא משכב ומושב. דחשבינא לה כשתי ראיות:

אלא אם כן יש בה כדי שלש. כגון כמגד יון לשילוח, דאז נחשב כזב גמור אפילו לענין קרבן. אבל באחת מרובה כשתים, אין חולקין אותה, וכראיה אחת היא חשובה. ואין הלכה כר׳ יוסי:

ראה אחת מרובה כשלש. דתלתא משמעות כתיב תהיה. החתי'. בשרו. דנפקא מכל חד שמשמעו אפילו כל שהוא. כמ"ש הרמב"ם בפירושו בשם ת"כ והעתקתיו כבר במשנה ב' פ"ה דנדה:

לשילוח. כן גי' הר"ב והרמב"ם והר"ש. ובגמרא פ"ו דסנהדרין דף פ"ג. מייתי לה וגרים לשילה וכן העתיק שם רש"י וכן בנוסחת מהר"ם:

שהן כדי ב' טבילות וב' ספוגין. והוא שיראה האחת בתחלת השיעור והאחת באמצעה והג' בסופה. והיינו דכתב הרמב"ם וכאשר יעמוד *) הזוב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההיא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן. ר"ל לבין כל אחד ואחד כדי טבילה וספוג ע"כ. והכי איתא בת"כ במשל משלו למה"ד לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה כו' ובתוספתא הביאה הר"ש הגי' משובשת:

אמר רבי יוסי לא אמרו כו'. לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו ענין הזה בזב בעל ג' ראיות מדבר. והוא אמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו רר זוב. מלמד שהוא מטמא בג' ראיות כמו שהוא *בספרי. הרמב"ם. ועיין במשנה דלקמן: