Traité Taharot - Chapitre 4 - Michna 5

עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה. עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס, וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, עַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין, עַל סְפֵק הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִין, עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה. עַל וַדַּאי מַגָּעָן שֶׁהוּא סְפֵק טֻמְאָתָן, שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, תּוֹלִין. וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר:

על מפק בית הפרס. כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס, דהוא שדה שנחרש בה קבר וספק אם יש בה עצם כשעורה מן המת:

ועל ספק עפר הבא מארץ העמים. דכל עפר הבא מארץ העמים מספקינן ליה ברקב של מת. ושני אלה ארץ העמים ובית הפרס גזרו בהם שיהיו מטמאים במגע ובמשא:

ועל ספיקן של בגדי עם הארץ. דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה:

ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים הן:

ועל ספק רוקין. דשמא של זב וזבה הן, או דנדה ויולדת:

מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבותא קמשמע לן, דלא אמרינן מדהני דבהמה הני נמי דבהמה, ואע״ג דאיכא תרי ספיקי לקולא, ספק דבהמה ספק דאדם, ואפילו אם תמצי לומר דאדם, שמא דאדם טהור. ורמב״ם פירש על פי התוספתא, כגון שנתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי [רגלי] בהמה חצי בחצי בשוה, וזהו שכנגד מי רגלי בהמה, ומספקא לן אם בטלו מראיהן של מי רגלי אדם ויהיו כולן טהורין, או לא בטלו ויהיו כולן טמאין:

על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן. יודע ודאי שנגעה בהן תרומה, אבל אינו יודע אם הן טמאים או לאו, כדפרשינא ספיקא דכולהו:

וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין. על ספק מגען. ולא שורפים משום דהוי ספק ספיקא לקולא, ספק נגע ספק לא נגע, ואפילו אם תמצי לומר נגע, ספק טמאים ספק טהורים. ואין הלכה כר׳ יוסי דאמר על ספק מגען שורפין:

על ששה ספיקות שורפין כו'. אע"פ שעיקר טומאתן בספק. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה. שהמת והזב טמאין מן התורה. הרמב"ם פי"ג מהא"ה. ועמ"ש בשם התוס' במ"ז ד"ה ספק. *[וכן עיין בפי' הר"ב שם. ובסוף מ"ט]:

בית הפרס. פי' הר"ב שדה שנחרש בה קבר. אבל לא שאבד בה קבר. אע"פ שנקרא ג"כ בית הפרס בפרק בתרא דאהלות משנה ג' (דבההוא) איכא ספיקא דאורייתא. וא"כ לחכמים אמאי קאמר (אף) ספק מגע ברה"י תולין. והא (תנן לקמן פ"ו) ספק רה"י טמא. הר"ש ותוס' דשבת:

ועל ספק עפר וכו'. כך העתיקו הר"ב והר"ש. וכן הוא בגמ' פ"ק דשבת דף ט"ו. ומיהו לגי' הספר אפשר לומר דספק דבית הפרס קאי נמי אארץ העמים שרגילים לשנותן ביחד. ומ"ש הר"ב מספקינן ליה ברקב של מת. וכן הלשון בפירוש הר"ש ותמיהני דתנאים התנו ברקב כדפי' הר"ש ברפ"ב דאהלות. והיאך נחוש שנתקיימו בו כל אותן התנאים. ובפירש"י דשבת (שם) בקבר של מת:

על ספק בגדי ע"ה. פי' הר"ב דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה. עיין מ"ש בספ"ב דחגיגה:

על ספק כלים הנמצאים. עיין במשנה ב' פרק ח' דשקלים:

על ספק הרוקין. עיין שם בריש הפרק:

על ספק מי רגלי אדם כו'. כתב הר"ב ואע"ג דאיכא תרי ספיקות כו'. כ"כ רש"י דשבת. והקשו התוספות *(ד"ה ועל) דאמאי (טמא) כיון דהוי ספק ספיקא. ופירשו דנקט (שהן כנגד) מי רגלי בהמה. משום דכשהן זה אצל זה. הן ניכרות טפי שהן של אדם. וליכא אלא ספק אחד: