Traité Para - Chapitre 12 - Michna 2

הִזָּה, סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים, סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ מִצָּה עָלָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק מִן הַחֶרֶס מִצָּה עָלֶיהָ, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר, טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְדַרְכּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. לְפָנָיו, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו, הַזָּיָתוֹ כְשֵׁרָה. מַזִּין עַל הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

ספק מן הבוש ספק מן החוט כו׳ דבעינן הזאה ודאי מן האזוב, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו:

מחברו מיצה עליו. שמא מתמצית מי חטאת של כלי אחד הלך על האחר:

הזאתו פסולה. דאי מחבירו מיצה עליו אין זו הזאה מן האזוב:

טובל ומעלה כדרכו. ולא אמרינן מתוך שנדחק בפיה לצאת שמא יחזרו המים לתוך הכלי ולא ישאר באזוב כשיעור:

ר׳ יהודה אומר הזייה ראשונה. דהזאה ראשונה לא חיישינן, אבל הזאה שניה מתוך שנדחקו לצאת וגם הזה מהם, נתמעטו ביותר וחיישינן בהזאה שניה שמא לא נשארו באזוב כשיעור. ואין הלכה כר׳ יהודה:

שלא יספג. שלא יקנח מצדדי הכלי או משוליו. דכתיב וטבל, ולא מספג:

הזאתו פסולה. דבעינן כוונת הזאה והרי לא נעשית מחשבתו:

ואפילו הן מאה. ולא בעינן הזאה בפני עצמה לכל איש ואיש או לכל כלי וכלי:

מחט שהיא נתונה על החרס. והחרס אינו טמא.. וסד"א דהכא מיטהרת המחט במצוי שמן החרס. כיון שלא על החרס הוצרך להזות. קמל"ן דאפ"ה לא:

טובל ומעלה כדרכו. פי' הר"ב ולא אמרי' מתוך שנדחק כו' ולא ישאר באזוב כשיעור ואתיא כרבנן דרפ"ט אבל הר"ש פי' דלא חיישי' שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. והרמב"ם פי' דלא חיישי' שמתוך צרות הכלי נדבק האזוב בפיו וממנו באו המים לאזוב ואין זו טבילה. ורי"א שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר. לפי שבהזאה השנייה נדבק האזוב בפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי. כ"כ בנא"י:

והזה לאחריו. ואף שם היו כלים הצריכים הזאה רש"י פ"ה דסוטה דף ל"ט:

הזייתו פסולה. פי' הר"ב דבעינן כוונת הזאה לטהרה. דכתיב והזה הטהור על הטמא. שיהא מתכוין לו. רש"י שם. ונראה דדייק מדלא כתיב והזה הטהור עליו אלא על הטמא כדי לטהרו משמע ועיין לקמן. וגם הרמב"ם פ"י מה' פרה שם מצריך שיתכוין לטהרן. אך הראב"ד כתב שא"צ אלא שיתכוין לו ולא בעינן שיתכוין לטהרו. ויתכן שגם דעת הר"ב כן. ומ"ש הר"ב ולא נעשית מחשבתו. מסיים הר"ש ולא דמיא למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפ' המצניע מ"ד ע"כ *[וטעמא דהתם בשמירה תליא מלתא ואשתמר טפי לפניו מלאחריו]:

והזה על הצדדין שלפניו. צדדין שיש ממנו ולהלן. ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור. רש"י שם:

הזייתו כשרה. דלצדדין הוי כלפניו והזה לפניו וטעמא נ"ל כדאמר פרק אלו הן הנשרפין (סוף דף ע"ז) זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגו חייב. ודייק עלה התם. אי כחו הוא. תיזול לעיל. ואי לאו כחו הוא תיזול לתחת. ומשני כחו כחוש הוא. מהר"ם: