Traité Para - Chapitre 11 - Michna 9

מִצְוַת אֵזוֹב, שְׁלשָׁה קְלָחִים וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִבְעוֹלִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה. אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה קְלָחִים, מְפַסְּגוֹ וְאוֹגְדוֹ. פִּסְּגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ, אֲגָדוֹ וְלֹא פִסְּגוֹ, לֹא פִסְּגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ, כָּשֵׁר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִצְוַת אֵזוֹב, שְׁלשָׁה קְלָחִים, וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִבְעוֹלִים, וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם, וְגַרְדֻּמָּיו כָּל שֶׁהוּא:

שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין. גבעול אחד בקלח אחד. ושלשה קלחים דבעינן, ילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב מפסח מצרים, מה להלן שלשה, דבהכי מקרי אגודה, אף כאן שלשה:

מפסגו. מפרידו ומחלקו שיהיו השלשה קלחים מפורדים זה מזה:

ר׳ יוסי אומר מצות אזוב שלשה. רבי יוסי מחמיר טפי מת״ק, דלרבי יוסי תחילתו שנים פסול, ולת״ק תחילתו שנים כשר, ואינו פסול עד שיהא תחילתו כשייריו אחד. ודקאמר ת״ק מצות אזוב שלשה קלחים, למצוה בעלמא ולא לעכב. והלכה כרבי יוסי:

וגרדומיו כל שהוא. גרדומי הגבעול כל שהוא. ושייריו וגרדומיו תרי מילי נינהו, דשייריו הוו שיירי השלשה קלחין, דהיינו שני קלחין, וגרדומיו הוא הגבעול עצמו דאגרדום ונשבר ונשתייר ממנו כל שהוא:

שלשה קלחים ובהם ג' גבעולים. שלשה קלחין שרשים. ובהם ג' גבעולים גבעול לכל קלח. גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו כקנבוס ופשתן. רש"י פ"ק דסוכה דף י"ג. ומ"ש הר"ב דילפינן לקיחה לקיחה וכו'. ולאו ג"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר. א"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. הכ"מ [ריש] פי"א מה"פ בשם התוס':

ר' יהודה אומר של ג' ג'. שיהיה בכל קלח ג' גבעולין. הרמב"ם:

מפסגו. כמו מפסקו. הרמב"ם. והטעם שאותיות גיכ"ק מתחלפין:

רבי יוסי אומר מצות אזוב כו'. כתב הר"ב ר"י מחמיר טפי מת"ק דלר"י תחלתו שנים פסול. ושיריו א' פסול. ואינו כשר עד שיהא תחלתו שלשה ושיריו שנים. ולרבנן תחלתו שנים ושיריו א' כשר. ואינו פסול עד שיהא תחלתו כשיריו אחד. כן לשון הר"ש. ומ"ש הר"ב והלכה כר"י. כ"כ הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פי"א מה"פ [הל' ד'] פסק כת"ק:

שיריו. אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשרים בשנים. רש"י [דסוכה דף י"ג]:

וגרדומיו. פי' הר"ב הוא הגבעול עצמו דאגרדום כו' וז"ל רש"י גרדומים כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברין. וכל שהוא המשתייר באגודה כשר. ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת ע"כ. ולאו שצריך שיהיו ג'. שכששיריו שנים אין כאן ג'. אבל גם לשנים קורא אגודה בדיעבד. כדאיתא התם בגמרא:

כל שהוא. ש"מ דבתחלתו יש שיעור ושיעור לא אתפרש. הר"ש. *[וגם הרמב"ם לא פי' שום שיעור לא בפירושו ולא בחבורו פי"א דה"פ אבל בפי"א דנגעים משנה ג' שם כתב שיעור טפח לטהרת מצורע. כמו שהעתקתי לשונו שם וכ"כ בחבורו ג"כ רפי"א מהל' טומאת צרעת וטעמו מפ' המפלת (נדה דף כ"ו) ואני תמוה דהתם סתמא אמרינן אזוב טפח. ומאין [מפיק] לן דאאזוב דטהרת מצורע. ולא אאזוב דטהרת טמא מת. דלמא איפכא. אבל נראה יותר מדסתם ולא פירש דתרווייהו בכלל. וכלומר כל אזוב שיעורו טפח. ולהרמב"ם בפירושו יכולני לומר דסמך אדנגעים. דהא קדים בסדר. אבל בחבורו מסדר בהפך. אין לומר דסמך אדלקמי'. אי איתא דס"ל דאכל אזוב אמרו כן הוה ליה לכתוב כן במוקדם