Traité Ouktsin - Chapitre 2 - Michna 5

הַמְחַתֵּךְ לְבַשֵּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרַק, אֵינוֹ חִבּוּר. לִכְבֹּשׁ וְלִשְׁלֹק וּלְהַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן, חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק, אֹכֶל שֶׁהִתְחִיל בּוֹ, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים שֶׁאֲמָנָן, וְהַבְּצָלִים שֶׁחֲמָרָן, הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִים וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִים, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס:

המחתך לבשל. כגון מחתך דלועים או בצלים או בשר כדי לבשל בקדירה:

שלא מירק. שלא גמר החתיכה. כמו ומירק אחר שחיטה על ידו, במסכת יומא [דף ל״א]:

אינו חיבור. אע״פ שעדיין החתיכות מעורות במקצת:

לכבוש. שכובשים ביין ובחומץ כדי להתקיים:

ולשלוק. שליקה טפי מבישול, ובהאי ניחא ליה בחיבורן, הלכך כל זמן שלא מירק הוי חיבור. אבל לבשל לא הוי חיבור, דיודע הוא שהבשול יפרידם ויחלקם זו מזו:

התחיל לפרק. ולהפריד לגמרי אחד מהן, לא אמרינן כיון דגלי דעתיה באחד שרוצה להפרידן, כולהו נמי כאילו מופרדים זו מזו ולא הוי חיבור, אלא אוכל שפירק בלבד לא הוי חיבור. ומה שלא פירק, הוי חיבור:

האגוזים שאמנן. שגדלן וחיברן זו בזו. לשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב׳:ז׳):

שחמרן. לשון ויצברו אותם חמרים חמרים (שמות ח י). מדרך הרוצים לאצור אגוזים או בצלים, שחותכין אותן וקושרים אותן בחבל או במשיחה ומחברין אותן זו עם זו ותולין אותן כדי שיתקיימו:

לפקל. כמו לקלף. ודוגמתו שנינו פרק ד׳ דמעשרות משנה ו׳, הבצלים משיפקל:

האגוזים והשקדים. השתא מיירי במפצע האגוזים והשקדים. שהקליפה של אגוזים ושל שקדים חשיבא שומר, ואע״פ שפצען, כל זמן שהיא מחוברת באוכל חשיבא שומר:

עד שירסס. לשון והכה את הבית הגדול רסיסים (עמוס ו׳:י״א). כלומר עד שתהיה הקליפה רצוצה ופתותה לחלקים דקים:

שלא מירק. כתב הר"ב כמו ומירק כו' במס' יומא פ"ג משנה ד':

ולשלוק. כתב הר"ב שליקה טפי מבשול. וכן לשון הר"ש. וכלומר שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול. ועיין במשנה דלקמן ועיין ברפ"ו דנדרים:

אוכל שהתחיל בו אינו חבור. פי' הר"ב אוכל שפירק בלבד. וכן פי' הרמב"ם. ולגופיה ודאי דלא איצטריך אלא לדיוקא. הא אוכל שלא התחיל בו חבור. וכ"כ הכ"מ פ"ו מהט"א (הלכה ז'). ומ"מ לישנא דהתחיל בו לא ניחא. דהל"ל אוכל שפירק. והר"ש מפרש אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חבור. דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. ע"כ [ועיין בפי' הר"ב סוף משנה דלקמן]:

האגוזים והשקדים. כתב הר"ב השתא מיירי במפצע באגוזים כו'. כל זה לשון הר"ש. ולשון הרמב"ם מבואר יותר וזהו האגוזים והשקדים ר"ל האגוז האחד והשקד האחד אוכל שלה וקליפתה חבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה. אין ספק כי אינו מיטמא ואע"פ שהחזירו למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשארה (עם) האוכל. והיתה שבירתה מעוטה. כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חבור כו':