Traité Nidda - Chapitre 7 - Michna 1

דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת, מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. אֲבָל הַזּוֹב וְהַנִּיעַ וְהָרֹק וְהַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה וְהַשִּׁכְבַת זֶרַע, מְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְאִם יְכוֹלִין לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהֵן, מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְכַמָּה הִיא שְׁרִיָּתָן. בְּפוֹשְׁרִין, מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּשַׂר הַמֵּת יָבֵשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, טָהוֹר:

דם הנדה. מטמאין לחין. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והדוה בנדתה, מה שזב ממנה טמא כמותה, ובשעה שזב לח הוא:

ומטמאים יבשים. דכתיב [שם] דם יהיה זובה, בהוייתו יהא, ואע״פ שנתייבש:

ובשר המת. מטמא יבש, דכתיב (במדבר י״ב) או בעצם אדם, אדם דומיא דעצם, מה עצם יבש אף בשר יבש:

והניע. רוק רך שיוצא ע״י נענוע. ואני שמעתי, ליחה היורדת מן החוטם. וממעינות הזב הן והוו אב הטומאה:

והשרץ. דכתיב (ויקרא י״א) הנוגע בהם במותם, כעין מותם, דהיינו כשהם לחים כמו שהיו בעת מותם. אבל כל זמן שהשדרה קיימת והעצמות מחוברות בשדרה, הואיל וצורתו ניכרת, כלח הוא נחשב:

והנבלה. דכתיב [שם] כי ימות, כעין מיתה:

והשכבת זרע. שצריך שיהא ראוי להזריע:

מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. הזוב מטמא לח ולא יבש, דכתיב (שם ט״ו) רר בשרו את זובו, כמין ריר שהוא לח. כמו ויורד רירו על זקנו (שמואל א כ״א:י״ד):

והניע והרוק. דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק, ובעת שירוק לח הוא: וכמה היא שרייתן דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין הן:

בפורשים מעת לעת. אבל אי צריכי טפי מים חמים, או יותר מזמן מעת לעת, יבשין הן:

ר׳ יוסי אומר בשר המת יבש, טהור מלטמא בכזית. אבל מטמא טומאת רקב כמלוא תרווד. ואין הלכה כר, יוסי:

דם הנדה כו'. מטמאין לחין כו׳ מ״ש הר״ב והדוה בנדתה. מה שזב ממנה. טמא כמותה. לא כמותה ממש .כמבואר במשנה ג׳ פ״ק דכלים:

ומטמאין יבשים. פי׳ הר״ב דכתיב דם יהיה זובה. בהוויתה יהא. ואף ע״פ שנתייבש. ואימא ה"מ בלח ונעשה יבש. יבש מעיקרו מנין ותו הא דתנן (*כלומר והתנן א"נ ותו יבש משונה כו' תוס') [ד"ה ותו] המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושים אדומים תטיל למים אם נמוחו טמא. (פ"ג משנה ב') מנלן. יהיה רבויא הוא. גמ':

אבל הזוב והניע וכו'. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דכלים:

והניע. פי' הר"ב רוק רך כו' עיין פירש"י שכתבתי בריש מסכת ב"ק [ד"ה והבור]. ובגמרא מייתי ליה מוי"ו דוכי ירוק וכתבו התוס' תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר. דכתיב בהדיא. וי"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה. ע"כ. ועוד אני אומר דכיון דמוי"ו דרשינן. הוה כאילו כתיב ניע קודם רוק. דהכי הוה דרשא דוי"ו הנוספת:

והשרץ. כתב הרב כ"ז שהשדרה קיימת כו' כלח הוא נחשב. ואנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. א"ר זירא ל"ק הא בכולן הא במקצתן. דתניא א"ר יצחק בר ביסנא ארשב"י בהם (בשרצים כתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל הנוגע בהם) יכול בכולן. ת"ל מהם (וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא) (שם). אי מהם יכול במקצתן. ת"ל בהם. הא כיצד כאן בלח כאן ביבש [גמ']. והקשו התוס' דמהאי בהם ומהם. דרשינן בפ"ק דחגיגה (דף יא) (כמו שהעתקתי שם בסופו) ששיעורו בכעדשה. ותירצו דהתם אסמכתא הוא. דשיעורין הל"מ. ע"כ. ושם בחגיגה כתבו דשמא תרתי שמעינן מיניה. ולמורי נראה תרי קראי כתיבי. כל הנוגע בהם במותם. מהם במותם. אשר יפול מהם אל תוכו. ואל תטמאו בהם. ע"כ. ומדברי הרמב"ם נראה דהך דהכא אסמכתא שכתב בפ"ד מהא"ה [הל' י"ב] שקרוב בעיניו שטומאה זו מדבריהם: