Traité Nidda - Chapitre 2 - Michna 4

Traité Nidda - Chapitre 2 - Michna 4

כָּל הַנָּשִׁים בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְבַעֲלֵיהֶן. הַבָּאִין מִן הַדֶּרֶךְ, נְשֵׁיהֶן לָהֶן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צְרִיכָה שְׁנֵי עִדִּים עַל כָּל תַּשְׁמִישׁ וְתַשְׁמִישׁ, אוֹ תְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, דַּיָּהּ בִּשְׁנֵי עִדִּים כָּל הַלָּיְלָה:

Commentaires de Bartenoura sur Nidda - Chapitre 2 - Michna 4

כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. ואין צריך לשאול לה אם היא טהורה. והני מילי, כשהניחה בחזקת טהורה:

הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה. דסלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דאיתיה במתא, דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתיה במתא, דלא רמיא אנפשה, לא, קמשמע לן:

שני עדים על כל תשמיש. אחד לפניו ואחד לאחריו, ולמחר תעיין בהם:

או תשמש לאור הנר. ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו:

דיה בשני עדים כל הלילה. אחד לפני תשמיש ראשון, ואחד לאחר תשמיש אחרון. ואע״ג דמשמשה ולא ידעה אי ראתה דם ביני וביני, בין לבית שמאי בין לבית הלל לא אכפת לן, דלא הוצרכו אלא לחומר טהרות:

Commentaires de Tossefot Yom Tov sur Nidda - Chapitre 2 - Michna 4

כל הנשים בחזקת טהרה. כשעדיין לא הגיע שעת וסתה. ואם אין לה וסת. שלא עברה ל' יום לראייתה. דוסתות דאורייתא. ואיכא מ"ד דוסתות דרבנן. ולדידיה אפי' הגיע אלא ששהתה שיעור שתטבול. נמי שריא. דכיון דוסתות דרבנן. ספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה. וכך מסקנת כל הפוסקים דוסתות דרבנן. אלא דהר"ב לא פי' כך בספ"ד:

בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש. טעמא מפרש בברייתא דחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה. ויעמידוהו כותלי בית הרחם. ותחפנו ש"ז בביאה שניה. וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון. לא מינכר למחר. אבל כשמקנחה על כל תשמיש ותשמיש. לא חיישינן שמא חפתה ש"ז בביאה ראשונה. דאינו דומה נימוק פעם אחד לנימוק שני פעמים. ואע"ג דהשתא נמי לא ידעינן עד למחר. מיהו בעינן מוכיחה קיים. דאל"ה מה הועילו חכמים בתקנתן. רש"י. וצריך לומר דלהעמדת כותלי בית הרחם לפי שעה בעלמא הוא דחיישינן. דלא תקשה אדריש מכילתין. ובלאו הכי מוכרח דכותלי בית הרחם מעמידין. מדאיצטריך קרא לרבוי בבשרה כדפי' הר"ב שם ומתני' היא ברפ"ה:

או תשמש לאור הנר. פי' הר"ב ותבדוק לאחר תשמיש. ואיכא למידק דלמאי נ"מ תשמש לאור הנר. כי בדקה לאור הנר תסגי ובגמרא מסיק דמשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה ובמתני' אימא או תבדוק לאור הנר. ולשון הר"ב מועתק מפי' רש"י אבל לרש"י לא קשיא. דרגיל לפרש כדס"ד. ולא כמסקנא וכמ"ש לעיל [בר"פ]:

בית הלל אומרים דיה בשני עדים. פי' הר"ב א' לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. וכן פירש"י. והקשו התוספות דלעיל [בר"פ] אמרינן דאינן צנועות. עד שבודקת בו לפני תשמיש זה בודקת בו לפני תשמיש אחר. משמע דבכל תשמיש בודקת. מיהו הא י"ל בודקת בתשמיש אחר שבלילה שנייה. ועוד קשה מה יודעת מתי [ישמש] באחרון שתבדוק אחריו. ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת. א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז'. וע"ק דקאמר ב"ש [בברייתא שכתבתי לעיל] שמא תחפנה ש"ז בביאה שניה. הל"ל בביאה אחרונה. כיון דלב"ה אינה בודקת עד לאחר תשמיש אחרון. ונראה לר"י כפי' רשב"ם. דלב"ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש א' לו וא' לה. והא דקתני צריכה. היינו כלומר שהיא מכינה. כדתנן בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. אע"ג דלפני תשמיש א"צ חדש אלא צנועות. היינו לפי שאין העד מלוכלך כל כך. אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בש"ז צריכה בכל פעם חדש. ובה"א דיה בשני עדים כל הלילה. מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש. אך דלא מצרכי חדש. משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך מש"ז. ואין ריוח בעד חדש. ואפשר דאפי' צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש. ע"כ: