Traité Nidda - Chapitre 10 - Michna 6

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר, הָיְתָה מְעָרָה מַיִם לַפֶּסַח. חָזְרוּ לוֹמַר, הֲרֵי הִיא כְמַגַּע טְמֵא מֵת לַקָּדָשִׁים, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף כִּטְמֵא מֵת:

מערה למים לפסח. מכלי אל כלי לרחוץ בם את בשר הפסח. אבל במים אינה נוגעת, שהיא טבולת יום, שטבלה לסוף שבועים ואין לה הערב שמש עד יום שמונים שהוא תיכף להבאת כפרתה, והכתוב עשאה טבולת יום, דכתיב (ויקרא י״ב:ד׳) בכל קודש לא תגע, וקיי״ל בכל קודש, לרבות את התרומה, וטבול יום, שני הוא. וכשהיא מערה, אינה נוגעת במים אלא בכלי, ושני אינו מטמא כלי. אבל במים לא תגע, הואיל והם עשויין לרחוץ בהם את הפסח, דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי:

חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת. טבול יום דינו כנוגע בטמא מת, שהוא ראשון, דוקא לקדשים, אבל לחולין, לא הוי טבול יום כנוגע בטמא מת להיות ראשון, אלא שני, הלכך יכולה היא ליגע אפילו במים, שהמים חולין הן, וטבול יום, שני הוא, ואין שני עושה שלישי בחולין. ואף על פי שהמים הללו נעשים על טהרת הקודש שהרי לרחיצת פסח עשויות, לא מהני שני בהו, דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו:

בית שמאי אומרים אף כטמא מת. שהוא אב הטומאה ועושה מגעו ראשון. כך מגעו של טבול יום, ראשון הוא:

היתה מערה מים לפסח. פי' הר"ב מכלי אל כלי כו'. אבל במים אינה נוגעת. וא"ת ולתני אינה נוגעת. דלגופא לא איצטריך. דפשיטא דמערה דהא אינה מטמאה בהיסט וי"ל דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן שמא נגעה. תוס'. ומ"ש הר"ב שטבלה לסוף שבועים, וכן לשון רש"י. וכלומר לסוף איזה שבוע מן השבועות שיש לזכר ולנקבה *[א"נ לשבועי' היינו טעמא דנקטו הזמן הארוך] והרמב"ם במשנה דלקמן כתב בהדיא לסוף ז' לזכר וי"ד לנקבה [אבל מדנקטי עד יום שמנים. א"כ בדנקבה מיירי. ונקטי הימים המרובים. וה"ה למעוטים דשל זכר]:

חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים. כלומר שהחזרה היתה בשתים. חדא לחומרא. וחדא לקולא. דמאי דבראשונה לא היתה אלא כשאר טבול יום שהוא שני החמירו בשניה לעשותה כמגע טמא מת שהוא ראשון. וזו חומרא היא. אבל הקילו בדבר אחר. דלא תהא מגעה מטמא כלל אלא לקדשים. אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. וטעמא דבטל דעת המתפיס לקדש. כמ"ש בסוף מתני' ב' פ"ב דטהרות:

כמגע טמא מת. שעדיין לא טבל. הרמב"ם פ"ה מה' משכב [הלכה ד']. ועיין במשנה דלקמן. ולא ידעתי למה תלינן בטמא מת ולא בנדה. דנוגע בנדה נמי ראשון הוא. ואשה זו בימי נדת דותה היתה טמאה. והרמב"ם שם כתב כמו שנגע בנדה. או בטמא מת כו':

כמגע טמא מת לקדשים. וא"כ משקה של קדש שנגע בטבול יום הוי שני. וקשה דברפ"ב דמעילה תנן חטאת העוף כו' הוכשרה ליפסל בטבול יום. ופי' הר"ב דלטמויי לא. כתבו התוס' פ"ו דחולין דף פ"ח. דמתני' דהכא אבא שאול היא. דתניא במעילה רפ"ב אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש. ע"כ. ונפלאתי על הרמב"ם שבפ' ה' מהל' משכב כתב טבול יום לקדשים ה"ה כראשון לטומאה. והיינו כסתמא דהכא. ובפ' עשירי מהל' אבות הטומאות כתב טבול יום פוסל תרומה וקדש. וכ"כ בפ"ז מהט"א וכסתמא דרפ"ב דמעילה. וכ"כ ג"כ בפתיחתו לפירוש זה הסדר. וכן עוד בפירושו למשנה ה' פ"ב דטבול יום. והראב"ד לא השיגו. גם הכ"מ לא העיר בכל זה. ולי צ"ע: