Talmud - Zevahim 84b

הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקודש ורבי יהודה מייתי לה מהכא מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר יוצא שהיוצא כשר בבמה טמא הואיל והותר לעבודת ציבור חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו שקבלו פסולין וזרקו את דמו בהנך פסולי דחזו לעבודת ציבור וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה א"ר יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים (המעלה בחוץ פטור בחוץ) והעלה בחוץ חייב

שהרי לן כשר באימורין . שאם עלו לא ירדו: יוצא כו' . וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פוסל רבי יהודה דנפקי לה תלתא פסולי מתלתא מיעוטי ומסתברא למעוטי יוצא דדם מדנשחט חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת: ור' יהודה מייתי לה . לשאר פסולין מהכא: לן בדם כשר . שאם עלה לא ירד: שהרי לן כשר באימורין . שאם עלו לא ירדו: שהרי לן כשר בבשר . כגון בשר שלמים הנאכלין לשני ימים: יוצא כו' . וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פוסל רבי יהודה דנפקי לה תלתא פסולי מתלתא מיעוטי ומסתברא למעוטי יוצא דדם מדנשחט חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת: דחזו לעבודת ציבור . כגון טמא: דבר שלא בהכשירו . כגון לן באימורין: מדבר שבהכשירו . לן בבשר ויוצא דמקדש מיוצא דבמה שאין שם מחיצה: סמיך ליה . לאסמכתא למילתיה: השוחט בהמה בלילה בפנים . והעלה אותה בחוץ חייב משום מעלה בחוץ ואפילו לר' יהודה דאמר אם עלתה בפנים תרד ולא מיבעיא הנך דאם עלו לא ירדו דחייב על העלאתן בחוץ כדאמרינן בפ' השוחט (לקמן זבחים דף קיא:) דהא מתקבלין בפנים אלא אפילו הך לר' יהודה חייב:

ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש . בריש פרק יוצא דופן (נדה דף מא.) משמע דלא איצטריך האי קרא לנפסלו כשהן חולין אלא לנפסלו לאחר שהוקדשו והשתא רובע ונרבע דיאסרו ניחא אבל מוקצה ונעבד קשה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וי"ל דאיירי בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא וכן מפרש בפרק בתרא (לקמן זבחים דף קיד.) וא"ת אתנן ומחיר אי לאחר שהוקדשו נתן לזונה ובקדשים קלים כרבי יוסי הגלילי הא לא הוי אתנן כדדרשינן בשלהי כל האסורין (תמורה דף ל:) לכל נדר פרט לנדור וי"ל בבהמת קדשים מעוברת ונתן לה העובר וקסבר וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לאחר שיצאו לאויר העולם ומ"מ הוי כלאחר שהוקדש כיון דקדיש אגב אימיה וכן בפ' בתרא (לקמן זבחים דף קיד.) קרי ליה ראוי לפתח אהל מועד אע"ג דהוי חולין עד שעת יציאתו וכלאים ויוצא דופן בולדות קדשים והתם בפ' יוצא דופן (נדה דף מא.) פי' בקונטרס דל"ג בהווייתן הן קדושים ולפי מה שפירשתי ניחא וע"כ הא שמעינן לר"ש בסוף דם שחיטה (כריתות דף כג:) דקסבר בהווייתן הן קדושים מה אמר דאם עלו ירדו וגם משום הך דאתנן ומחיר דשמעתין דלא משכחת לה אלא בולדות קדשים ובהווייתן הן קדושים אבל קשה כלאים ויוצא דופן היכי משכחת לה דקדושים הוולדות דכיון דלא חזו להקרבה וגם קסבר בהווייתן קדושים לא חל על וולדות קדושה כלל כדתנן פרק כיצד מערימין (תמורה דף כד:) רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה [חלה] עליהן וקסבר בהוייתן [הן] קדושים ולא חלה אפילו קדושת דמים וי"ל דמקדישן בבטן קדושת הפה וקשה על ר"ש דסבר בהוייתן ממתני' דסוף תמורה (דף לג:) אלו הנקברין קדשים שהפילו ובלאו הכי קשה מבשר בחלב דתני בהדייהו דמשמע דלא פליג עלייהו ר"ש אלא על חולין שנשחטו בעזרה ואילו קדשים שהפילו אין קדושה חלה עליהן כיון דסבר בהוייתן קדושים כמו טומטום ואדרוגינוס וגם. בשר בחלב אמר ר"ש דמותר בהנאה בפ"ק דבכורות (דף י.) א"כ אמאי הוו בקבורה וצ"ל דפליג עלייהו ר"ש ולא ליהוו בקבורה א"נ בקדשים שהפילו מודה דבקבורה דקדושין משום דאי הוו בר קיימא הוו חזו להקרבה להכי לא דמו לטומטום ואנדרוגינוס והכי צריך לפרש שילהי בהמה המקשה (חולין דף עז.) גבי הפילה שליא במוקדשים תקבר ומפרש טעמא משום דרובא בר הקדש הוא וקשיא לר"ת אי סבר וולדות קדשים ממעי אמן קדושין אפילו כולן קדושין ואי סבר בהוייתן קדושין אין חלה קדושה על שום דבר דלא חזי להקרבה כדאמר רשב"ג גבי טומטום ואנדרוגינוס אלא י"ל דנפלים עדיפי כיון דאי הוו בר קיימא הוו חזו להקרבה וחל עלייהו קדושה והיינו [דאמר] התם רובא בר מקדש לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס: הגה"ה יוצא שהרי יוצא כשר בבמה . יוצא דאברי עולה ואימורין קאמר אבל יוצא דדם פסיל ר' יהודה וא"ת מהאי טעמא נמי ליתכשר יוצא דדם וי"ל דהכשר דם חמור ולא ילפינן מבמה אם לא נמצא לו הכשר בפנים ועוד י"ל דבבמה הוי בהכשרו ואע"ג דבאימורין ילפינן שלא בהכשרו מבהכשרו ע"י ריבוי תורת מיהו בדם המתיר לא ילפינן כדפירשנו לעיל בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נא. ד"ה מפני) דדייק דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב מדילפינן לן דמה מלן דאימורין ולן דאימורין מלן דבשר ואמאי נילף דם שנפסל בשקיעת החמה מאימורין דכשרין דלא מיפסלי אלא בעמוד השחר וכ"ת משום דלן בדם אחר עמוד השחר לא מצי גמר מאימורין מה בכך הא לא מצינו פסול עמוד השחר בדם כלל ועוד כיון שלמדנו דאחר שנפסל לא ירד אין חילוק בין שקיעת החמה לעמוד השחר דאי לא תימא הכי לן בדם שתי לינות מנין הא אין כיוצא בו בבשר אלא ודאי לא גמרינן דם מהכשרו ולהכי חשיב ליה בנין אב מבנין אב דלא מצי למילף אלא מלן דעמוד השחר דאימורין ולהכי נמי לא כייל להו דילמא לן בדם ובאימורין כשר שהרי לן כשר בבשר ולכך נמי אצטריך למימר חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו דלא מצי למימר הואיל וכשר בבמה וכן קבלו פסולין לא מכשר אלא בהנך דחזו לעבודת ציבור אבל זר לא אף על גב דכשר בבמה ומיהו אשכחן דילפינן מהכשרו בדם מדם כגון ניתנין למעלה ולמטה לפי שכל אחד כשר בחבירו וגם לא הוצרך כאן לפרש הטעם לפי שהוא פשוט ושלא לשמו דפסח וחטאת שכשר בשאר קרבנות ומיהו קשה דלעיל בפרק חטאת העוף (זבחים דף סח:) גבי זר וסכין מטמאין בבית הבליעה פריך דנילף זר מבמה דתניא מנין ליוצא כו' ומאי קושיא הא האי תנא גופיה לא יליף כדפי' דמוקי בחזו לעבודת צבור ולא גמרי נמי דם מבמה ועוד הא דמכשר התם מליקת שמאל משום דאשכחן ליה הכשירא ביוה"כ הא לא ילפינן מבהכשרו וכן לינה מאברים ופדרים הא רבי יהודה פסיל ליה הכא וי"ל דלעיל פירשתי דההיא סוגיא כר"ש וכולה מתני' דהתם דמפלגא לענין בליעה לענין בין פסולו בקדש כר"ש דהכא דבריש מעילה מדמי בית הבליעה ואם עלה לא ירד להדדי וה"ק נילף מבמה לר"ש כי היכי דגמר בברייתא פסול דאימורים לרבי יהודה ומיהו לא לגמרי אתיא כר"ש מדפסלה מליקת שמאל ור"ש מכשר לה לפי גירסת ר"ת דלעיל בפרק שני (זבחים דף כד:) דגריס והא תנן מלק בשמאל כו' א"נ י"ל דלרבי יהודה לא יעמיד המיעוטין בעוף מיהו לעיל (זבחים דף פג:) פסלינן בעוף טפי מבהמה גבי פלוגתא דרבי יוסי הגלילי ור"ע דמה כבשים ראוים כו' ומיהו קשה לרבי יהודה יצא דמה ליתכשר דנילף מיוצא דאימורים ואימורים מבמה כמו לן דדם מאימורים ולן דאימורים מבשר א"נ יצא דאימורים מבשר שלמים דכשרים חוץ לקלעים וממילא שמעת חוץ לירושלים דאין חילוק בין חד פסולא לתרי פסולי כדפירשנו והא דנקט הכא קרא מבמה ניחא לאשכוחי הכשירא ביוצא דאימורין גופייהו אבל גבי לן דגמר מבשר לא הוה מצי לאשכוחי באימורין לן בבמה דכשר דהא תנן בפ' בתרא (לקמן זבחים דף קיג.) הזמן הנותר והטמא שוין בזה ובזה: