Talmud - Meïla 14b מעילה י״ד ב׳

מותר הקטרת . מה שהיה נשאר על שס"ה מנה מה היו עושין בה דלאחר שנכנס ניסן אין ראוייה להקטרה דבעינן חדש והבא קרב מתרומה חדשה: מפרישין ממנה . ממותר הקטרת כנגד שכר האומנין דקס"ד דלאלתר כשקנו צרכי הבנין מיד היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים ועל כל צרכי הבנין שקנו ופורעין אבל לא שכר האומנין שבונין בבנין שהכל היה קדש חוץ מן השבח שהיו האומנים משביחין בבנין בכל יום ובכל יום היה הגזבר מביא מעות הקדש כשיעור השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום ומחלל אותן על השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום והיינו טעמא דעושין כן בכל יום משום דאמרן לעיל דמאן דמתנדב מעות וכו' והיו המעות חולין והבנין קדש אבל לא היה הגזבר נותן להן המעות לאלתר דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשיגמר הבנין וכן היו עושין כל השבח ועדיין לא היה שם מותר הקטרת על המעות אבל כשמגיע ניסן שיש שם מותר הקטרת דצריכין ללוקחו מתרומה חדשה מחללין אותו מותר הקטרת על אותן מעות חולין שיש ביד הגזבר שחילל על השבח שהשביחו האומנין והוי הקטרת חול ומעות חזרו לקדושתן כבתחלה וחוזרין ולוקחין הקטרת מן האומנין מתרומה חדשה. ואי קשיא לך מה צורך לחללה על מעות האומנים ליתבה לקטרת לאומנין לאלתר הא לא קשיא דליכא בהאי מותר כשיעור כל שכר האומנין להכי עבדי הכי:
ואי ס"ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישים ליחלה לקטרת אבנין עצמו ואמאי מפרישים וכו': ומשני דלא איכא בנין . שלא בנו אותה כלום: והא על מעות האומנין קתני . אלמא דבנו בנין:
אין ודאי בנו בנין אלא דליכא בנין שיעור מעות:
ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלה אההוא פורתא בנין על אותו מיעוט שהשביחו האומנין בבנין לאחר שיחללו על מה שהשביחו אע"ג דלא הוי כשיעור דמי הקטרת דאמר שמואל הקדש וכו': אבל לכתחלה לא . הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד: רב פפא אמר היינו טעמא דבונין בחול דלא נתנה תורה למלאכי השרת . דאי אפשר דלא יתבי זמנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל דדלמא בעי למיזגא עליהון כלומר שאם הוצרך וישב עליהן נמצא נהנה מהן: אי בעצים דמכאן ואילך הכי נמי . כלומר אי בעצים דאין דעתו לבנותן בבנין עד זמן מרובה הכי נמי דלא מקדשינן להו עד שיבנו בבנין דאיכא למיחש דלמא יתיב עליהון וקא מעיל: אלא כי תנן במתניתין דמועלין בעצים דיומיה . שדעתו לבנותן בו ביום שלקחום דהשתא ליכא למיחש דלמא אתי למזגא עליהון הואיל ובנו להו לאלתר בו ביום בבנין:

מותר הקטרת . היו מפטמין כאחת ג' מאות וששים וחמשה מנין כמנין ימות החמה להקטיר קטרת בכל יום חציו בבקר וחציו בערב ועוד שלשה מנין לצורך יוה"כ והיה נותר מן הקטרת כדאמר התם (כריתות דף ו:) פעם לששים שנה או לשבעים שנה היו (בא) [מפטמין] חצאים כלומר היו עולין השירים לחצי הקטרת ועלה קאי הך דשמעתין מה היו עושין מאותו מותר מפרישין שכר האומנין ממעות הלשכה ומזכה אותן ע"י אחרים בשביל האומנין ומחללים הקטרת על אותם המעות שזכה בהם בשביל האומנין ונכנסין המעות בקדושת הקטרת בקדושת תרומה ישנה והקטרת יוצא לחולין ונותנין אותו הקטרת לאומנין בשכרם וחוזרים ולוקחין אותן מיד האומנין מתרומת הלשכה ולכך היה צריך לעשות כן לפי שא"א להקטיר קטורת מתרומה ישנה לשנה הבאה וא"ת ולמה הוזקקו לעשות כן שחיללו הקטרת על מעות האומנין היה להם לחלל מעות של תרומה חדשה על הקטרת שיצא כבר לחולין יש לומר דבהכי עדיף טפי לפי שהוא דרך מקח וממכר ממש והוי צניע טפי א"נ אם לא היו עושין כן אתי לאיתרשולי שיש כאן לחזור לחלל קדושת מעות של תרומה חדשה על הקטרת אבל עתה שהוא מפריש ליד ליד לא אתי לאיתרשולי: ואמאי ליחליה אבנין . כלומר אי אית ליה לדשמואל דאמר בונין בחול למה להן לעשות כל אלה יחללו אותם הקטרת על הבנין ויצא לחולין ויחזרו ויחללו מעות של תרומה חדשה על אותה קטרת ולמה היו צריכין להפריש שכרם ולחלל כו' ומשני דליכא בנין ופריך והא מעות האומנין קתני משמע שעסוקים בבנין ומשני דליכא בנין כשיעור מעות של קטרת פי' אין הכי נמי דודאי יש בנין חול מדקתני האומנים אך אין בנין כשיעור מעות (שמן) של קטרת ולכך צריך להפריש מעות מתרומת הלשכה כשיעור הקטרת לשכר האומנים וא"ת וכי אפשר להיות כך ששכר הבנין הוא מרובה על הבנין יש לומר באומנות ציור שיש שכר לאומנין יותר ממעות בנין אי נמי הכי פירושו דליכא בנין כשיעור מעות הבנין לולי שכר האומנין שעם הבנין וצ"ע וי"מ דמיירי בשכר שחייבים לאומנין בשביל מלאכה שעדיין לא נעשית אך קצת יש בנין הלכך כיון דליכא בנין עדיין בנוי כשיעור הקטרת בסוף השנה שרוצים לקדש הקטרת א"א לחלל עליו אבל מפרישים כל שכר האומנין שעתיד ליתן להם לעשות המלאכה אשר התחילו כבר ולהכי נקט מילתא דאיכא בנין קצת דאי ליכא בנין כלל היה גנאי להפריש מעות מתרומת הלשכה על שכר האומנין העתיד אלא מתוך שהוצרכו להפריש לצורך האומנין בשביל שכרן המועט אינו גנאי להפריש הרבה על העתיד ועוד אמר רש"י לפי שמכאן התחילו במלאכה כמי שגמרו דמי שהרי אין יכולין לחזור בהם: והאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל . כלומר ומה בכך אי ליכא בנין כשיעור מעות ומשני הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא משום פסידא דהקדש ודוקא בזמן שבהמ"ק קיים דאיכא פסידא להקדש אבל בזמן שאין בית המקדש קיים דליכא פסידא להקדש לא ואפשר לחלל לכתחלה על שוה פרוטה וא"ת הכא נמי ליכא שום פסידא להקדש שהרי שירי הקטרת הללו חוזרים להקדש וי"ל דמ"מ כיון דבית המקדש קיים ואם היו מחללים על שוה פרוטה בעלמא דאיכא פסידא להקדש אע"ג דהכא ליכא פסידא מ"מ אינו מחולל דגזרינן (דלמא) אטו רוב מקומות דאיכא פסידא להקדש בכה"ג ולא דמי לההיא דהתם דקאמר בזמן שאין בית המקדש קיים אפשר לחלל דהתם לא שייך בשום ענין פסידא להקדש: לא ניתנה תורה למלאכי השרת . ואי אפשר ליזהר שלא יהנו מן החומה כי עבד בחול דלמא אתי למיזגא עלייהו שפעמים שצריכים הפועלים לסמוך על האבנים ונמצא שמועלין: אי בעצים דמכאן ואילך ה"נ הב"ע בעצים דיומיה . כלומר עצים שלקחו לבנותם ביום הלקיחה ובזמן מועט יכולים ליזהר מלסמוך עליהם: