Talmud - Arakhin 31b

רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית על מנת להחזיר איכא בינייהו מר סבר אסור ומר סבר מותר:
מת המוכר יגאל בנו:
פשיטא מהו דתימא (ויקרא כה, כט) ואיש כי ימכר בית מושב אמר רחמנא והאי לאו מכר קמשמע לן (ויקרא כה, כט) והיתה גאולתו מכל מקום:
מת הלוקח יגאל מיד בנו וכו':
פשיטא מהו דתימא {ויקרא כה } לקונה אותו אמר רחמנא והא לא קנה קמ"ל והיתה גאולתו מכל מקום:
אין מונין לו שנה אלא משעה שמכר כו':
תנו רבנן שנה איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני כשהוא אומר עד מלאת לו שנה תמימה הוי שנה לראשון למי חלוט רבי אלעזר אומר לראשון חלוט רבי יוחנן אמר לשני חלוט בשלמא לר' אלעזר דלדידיה קא מנינן אלא לרבי יוחנן מאי טעמא אמר רבי אבא בר ממל מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אמר רבי אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני זה שמכר לו באדר השני כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה מתקיף לה רבינא ולימא ליה אנא קדים שחין נורא מקמא דידך משום דאמר ליה את נחית לעיבורא:
וא"ר אבא בר ממל נולדו לו שני טלאים אחד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד באחד באדר השני זה שנולד באדר השני כיון שהגיע יום אחד באדר (השני) של שנה הבאה עלתה לו שנה זה שנולד לו בחמשה עשר באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה מתקיף לה רבינא ולימא ליה אנא קדים אכיל ירוקא מקמא דידך משום דאמר ליה את נחיתת לעיבורא אנא לא נחיתנא לעיבורא הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא התם דכתיב תמימה הכא דלא כתיב תמימה לא קמ"ל דשנה שנה מהדדי גמרי:
כשהוא אומר תמימה כו' רבי אומר ליתן שנת עיבורה:
ת"ר (ויקרא כה, ל) שנה תמימה רבי אומר מונה שלש מאות וששים וחמשה ימים כמנין ימות החמה וחכמים אומרים מונה שנים עשר חודש מיום ליום ואם נתעברה נתעברה לו:
הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאל כו':
ת"ר לצמיתות לחלוטין דבר אחר לצמיתות לרבות את המתנה מאי טעמא צמית צמיתות אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כר"מ דאי כר"מ האמר מתנה אינה כמכר א"ר פפא אפילו תימא ר"מ שאני הכא דרבי רחמנא לצמיתות אמרו רבנן לרב פפא ואמר לה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות את המתנה ור"מ לא קא מרבי אלא הא ודאי דלא כר"מ:
ת"ר המקדיש בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל וגואל לעולם גאלו אחר מיד הקדש הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאל היה חלוט לו מנא ה"מ אמר שמואל דאמר קרא {ויקרא כה } לקונה אותו ואפילו מיד הקדש ולחלטיה הקדש אמר קרא לדורותיו יצא הקדש שאין לו דורות לא יצא ביובל למה לי אמר רב ספרא לא נצרכא אלא למוכר בית בבתי ערי חומה ופגע בו יובל בתוך שנתו סד"א ליפוק ביובל קמ"ל לא יצא ביובל:
מתני׳ בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה הלז יבא ויטול את מעותיו:
גמ׳ אמר רבא מתקנתו של הלל הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת

דכולי עלמא צד אחד ברבית . כי ה"ג אסור הואיל ומעיקרא בתורת הלואה אתא לידיה ור' יהודה (דקאמר) [דקשרי] בהכי עסקינן שהתנו מתחילה שאם יגאלנה המוכר בתוך שלש יחזיר לו הלוקח הדמים מפירות שאכל וברבית ע"מ להחזיר פליגי ומתני' ותנא דברייתא בהא פליגי דתנא דידן סבר אפי' צד אחד נמי לא הוי דהא בתורת מכר אתא לידיה ותנא דברייתא סבר סוף סוף הואיל ולידי ריבית (לגבי) [אתי] צד אחד (היא) כרבית גמורה היא אלא שהתורה התירתה: (איש כי ימכר אמר רחמנא): והיתה גאולתו מ"מ . משמע דא"כ הוה ליה למיכתב יגאלנה עד תום שנת ממכרו מדשני בדיבוריה וכתב והיתה גאולתו משמע אפי' ע"י אחר: לקונה אותו . משמע לקונה יהא נחלט אם לא יגאל בתוך שנה הא אם יגאל יחזירנה וקונה הוא דיחזירנה אבל בנו לא קמ"ל והיתה גאולתו מ"מ: שנה . אי הוה כתיב עד מלאת שנה ולא כתב לו איני יודע אם שנה למכר ראשון או שנה למכר שני כגון מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי בתשרי וה"א ראובן שמכרה ראשון מחשב עם לוי ויהא לו רשות לגאלה עד תשרי הבא השתא דכתיב לו משמע דאמוכר ראשון קא מהדר: למי חלוט . כשהגיע שנה למוכר ראשון ונחלט מי מן הלוקחים זוכה בחליטה זו: לראשון חלוט . דראובן אין גואלה עוד משמעון אבל שמעון גואלה מלוי עד שיגיע שנה למכר שני שהרי ללוי לא נחלטה: לשני חלוט . שאין שמעון גואלה מלוי: עלתה לו שנה . דהאיכא מיום ליום וזה שמכר לו בט"ו באדר לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר לשנה הבאה ואע"ג דהשתא הוו י"ג חדש משום דמיום ליום בעינן מט"ו באדר לט"ו באדר: ולימא ליה . לוקח ראשון ללוקח שני אנא קדים שחין נורא אני היסקתי ונשתמשתי בבית קודם ממך ושלך נחלט באחד באדר ושלי לא תיחלט: את נחתת לעיבורא . נכנסת בחודש העיבור לפיכך תפסיד דתמימה כתיב ליתן לו חדש העיבור אבל אני לא נכנסתי בו: נולדו לו שני טלאים . והם בכורות ומוזהר להקריבן בתוך שנתן דכתיב (דברים טו) תאכלנו שנה בשנה: לא כתב תמימה . ולא ליתיב ליה חדש העיבור וליסלקיה שנה בט"ו בשבט: כמנין ימות החמה . בין בפשוטה בין במעוברת: י"ב חדש מיום ליום . כמו שאנו קובעין אותן לשנת לבנה: נתעברה לו . למוכר דכתיב תמימה: האמר . במס' בכורות בפ' אחרון (דף נב:) מתנה אינה כמכר לחזור ביובל למי שנתנה: תשובו . תשובו איש אל אחוזתו ודרשינן (בפ"ט) (שם) לרבות את המתנה: וגואל לעולם . שאינו נחלט להקדש לעולם ולקמן מפרש טעמא: הגיע יום שנים עשר חודש . משלקחו מן הגזבר: שאין לו דורות . דליכא פריה ורביה קמי שמיא: לא יצא ביובל למה לי . הואיל וכתיב לצמיתות: מתני' היה נטמן . הלוקח ביום שנים עשר חודש כדי שלא ימצאהו מוכר ליתן לו מעותיו והוא חלוט לו: שיהא חולש . כמו (ישעיהו יד) חולש על גוים וכדגרסינן (שבת דף קמח:) מטילין חלשים על הקדשים. שיהא מטיל מעותיו ללשכות שבעזרה: ויהא שובר הדלת . של בית שמכר ונכנס: גמ' מדעתו . שיקבלם ברצון: בעל כרחו . שהטילתם בביתו כי ה"ג דתקין הלל במתני':

רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור . פירש"י ומתני' וברייתא בהא פליגי דתנא דברייתא סבר סוף סוף הואיל ולידי הרבית (לגבי) [אתי] צד אחד ברבית וכרבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו [לשון] רש"י ועוד יש לפרש דבהכי פליגי מתני' וברייתא כגון שנכנס בבית להחזיר לו דמי שכירות שנה אם בא לפדותו בתוך י"ב חדש דתנא דמתני' סבר רבית על מנת להחזיר שרי ותנא דברייתא סבר דאסור אי נמי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמתני' מיירי כשמחזיר לו אם יפדנו וברייתא מיירי כשאין מחזיר: דאי ר"מ הא אמר מתנה אינה כמכר . י"ל דכיון דאינה כמכר אין בידו לגואלה לעולם אפי' תוך י"ב חדש ולפי זה מה שהקשינו בפ' המקדיש (לעיל ערכין כח:) כיון דכתיב אחוזת עולם היא להם היה לנו לומר שלא יתנו בתיהם במתנה אבל נוכל לפרש הכא דמתנה אינה כמכר ויכול הנותן לגאול לעולם אפי' אחר י"ב חדש ובהכי ניחא דיכולים כהנים ולוים ליתן לאחר בתיהם במתנה: התקין הלל . הכא משמע דבימי הלל שהיה בבית שני כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף טו. ושם) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית מאה שנה היו נוהגין יובל כיון דבתי ערי חומה היה נוהג כדאמר בפירקין דלעיל (ערכין דף כט.) דאין בתי ערי חומה אלא בזמן שהיובל נוהג וקשה לפירש"י דפרק השולח (גיטין דף לו.) דתנן הלל תיקן פרוזבול ופריך בגמ' עלה מי איכא מידי דאורייתא משמטא והתקין הלל דלא תשמט ומשני בשביעית בזמן הזה דרבנן ופרש"י והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן ואע"ג דהלל בבית שני הוה סבירא ליה דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא היה נוהג שמיטה מדאורייתא ודאמרינן מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר וכאן משמע דבבית שני היה יובל נוהג מן התורה וכן משמע בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה בסופו (דף יא.) ויתנו ידיהם להוציא (את) נשיהם ואשמים וגו' אמר רב חסדא מלמד שכולן שפחה חרופה בעלו ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ואמרינן בפרקין דלעיל (ערכין דף כט.) דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלמא נהגו יובלות בבית שני וצ"ל דע"כ דאין הכי נמי דנהגו יובלות בבית שני ואע"ג דכל ישראל לא חזרו בימי עזרא כדכתיב (נחמיה ז) כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים ומיהו מכל שבט ושבט חזרו מקצתן והוי שפיר כמו כל יושביה עליה כדאמרינן לקמן שמנו יובלות אע"ג דלא חזרו כולן וההיא דפרק השולח (גיטין דף לו.) צ"ל דהלל לאו לדריה תקין אלא יודע היה שהבית היה עתיד ליחרב ולפיכך תיקן פרוזבול ואע"ג דבעי התם הלל כי תקין פרוזבול לדריה הוא דתקין או לדרי עלמא תקין ההיא לאו לאביי קבעי כי אם לרבא דמתרץ התם הפקר ב"ד היה הפקר: