Traité Kidouchin - Chapitre 4 - Michna 12

לֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּפֻנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ. מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ, זוֹ יְשֵׁנָה בִכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ:

לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות:

אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. שהאחד בוש מחברו. ופסק ההלכה, לא תתיחד אשה אחת עם שני אנשים, וכ״ש איש אחד עם ב׳ נשים. אלא א״כ היו שתי הנשים צרות או יבמות, או אשה ובת בעלה, או אשה וחמותה, או אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, לפי שאלו שונאות זו את זו, ומתיראות זו מזו. וכן היא מתיראת מן הקטנה שמא תראה ותגיד. ומלקים על יחוד הפנויה. ועל יחוד עם העריות, חוץ מאשת איש שאין מלקין עליה שלא להוציא לעז על בניה. ומותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכר, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:

הגדילו זו ישנה בכסותה וכו׳ והוא שתהיה הבת מי״ב שנה ויום א׳, והבן מי״ג שנה ויום א׳. ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה, אפילו בפחות מכן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה:

לא יתיחד אדם כו'. גמ' רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים י״ג:ז׳) כי יסיתך אחיך בן אמך. וכי בן אם מסית. בן אב אינו מסית. אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו [כלומר להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם] ואסור להתיחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב וכו'. לפי שזה אינו אלא רמז בעלמא. ולכך כתב הרמב"ם פכ"ב מהא"ב ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכתב עוד כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד וב"ד על יחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותים. ע"כ. ולכך סתמא תנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים. וכל נשים במשמע. ומיהו בראויה לביאה הוא שאסור. אבל בפחות מג' שנים ויום א' לא. כך פירש בירושלמי ופסקו הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שמתיחד כששתי הנשים צרות וכו'. לפי שאלו שונאות כו' וטעמא מפורש במשנה ד' פט"ו דיבמות. והתם תנן נמי בת חמותה וכן במשנה ב' פ"ו דסוטה. אבל לשון הר"ב דברי רבא בגמ'. וכן העתיקו הרמב"ם בפירושו אבל בפירוש רש"י נסיב נמי ובת חמותו וכן העתיק הרמב"ם בחיבורו סוף [הלכות] איסורי ביאה. ומ"ש הר"ב או אשה עם תנוקות שיודעת טעם ביאה פירש"י כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות. ומ"ש הר"ב ומלקים על יחוד וכו'. כתב הרמב"ם שניהם בכלל:

רבי שמעון אומר אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן כו'. הקשו בתוס' מרפ"ב דעבודה זרה דתנן ולא תתיחד אשה עמהם. ומפרשינן אפי' כשאשתו עמו דבישראל שרי כמ"ש שם הר"ב. משמע שאשה אחת מתיחדת עם איש שאשתו עמו. ואילו הכא משמע דר"ש לא התיר באשתו עמו אלא בשתי נשים. וכ"ש לרבנן אפילו אשתו עמו לא התירו. א"כ מתני' דפ"ב דע"ז דלא כמאן. לכך כתבו דה"ג רש"א אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים. ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפי' לרבנן ואפי' עם אשה א'. ע"כ. וכן גירסת הרי"ף בראש משנה בזמן שאשתו עמו ישן כו':

ועם בתו. כדאמר לעיל בן מתיחד עם אמו וה"ה לאב עם בתו. הר"ן:

ואם הגדילו כו'. כתב הר"ב ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה כו'. פירש"י בידוע שיש בה טעם ביאה כלומר ויש לחוש שמוסרת עצמה לביאה ואין זה כטעם ביאה דלעיל דהתם אינה מוסרת כו'. [*ומשום הכי לעיל אמרי' שיודעת והכא שיש בה]: