Traité Kidouchin - Chapitre 1 - Michna 5

נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְזוֹקְקִין נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן:

נכסים שיש להם אחריות. היינו קרקעות, שהמלוה את חבירו סומך עליהם לפי שקיימים ועומדים. ופירוש אחריות. חזרה, שחוזר המלוה עליהם וטורף אותם מן הלקוחות כשלא ימצא כלום ללוה:

נקנין בכסף. דכתיב (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו. והני מילי במקום שאין רגילין לכתוב שטר, אבל במקום שרגילין לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר:

בשטר. שכותב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי קנויה לך ומוסרו לקונה. ודוקא במתנה נקנה הקרקע בשטר. אבל במכירה, עד שיתן את הכסף. אלא א״כ מוכר שדהו מפני רעתה, דבהא קנה בשטר לחודיה. ומנלן דמקרקעי נקנין בשטר, דכתיב (ירמיהו ל״ב:מ״ד) וכתוב בספר וחתום:

ובחזקה. כגון שחפר בקרקע מעט, או נעל, וגדר, ופרץ כל שהוא בפני המוכר. ואם היה שלא בפניו, צריך שיאמר לו לך חזק וקני. ומנא לן שקרקע נקנה בחזקה, דכתיב (דברים י״א:ל״א-ל״ב) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה:

ושאין להם אחריית אין נקנין אלא במשיכה. דכתיב (ויקרא כ״ה:י״ד) או קנה מיד עמיתך, דבר שאפשר לתתו מיד ליד אינו נקנה אלא בנתינה מיד ליד:

נקנין. עם נכסים כו׳. אם מכר מטלטלין עם הקרקע, כיון שקנה לוקח הקרקע באחת מג׳ קנינים הללו, נקנו מטלטלין עמה. והוא שיאמר, לו קנה [הני] אגב קרקע. ונפקא לן מקרא דכתיב בדברי דימים (ב׳ כ״א ג׳) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות:

וזוקקין. נכסים הללו שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות כו׳. אע״ג דאין נשבעין על הקרקעות, היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין, זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהם ע״י גלגול שבועה. ולמדנו גלגול שבועה מסוטה, דכתיב (במדבר ה׳:כ״ב) ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר. אמן שלא שטיתי ארוסה, אמן שלא שטיתי נשואה, שומרת יבם, וכנוסה:

אחריות. כתב הר"ב פירוש אחריות חזרה כו'. כ"כ הרמב"ם. וכלומר שחוזר לאחור. ולשון הערוך ואחריתך תאכל באש (יחזקאל כ״ג:כ״ה) תרגום ושפר ארעך תתוקד בנורא:

בכסף. פסקו הפוסקים בשוה פרוטה. דבפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף. ב"י ח"מ ר"ס ק"ץ:

בכסף. כתב הר"ב דכתיב שדות בכסף יקנו. ואימא עד דאיכא שטר דכתיב [שם] [וכתוב] בספר וחתום אי כתיב יקנו לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב יקנו מעיקרא. כסף קני שטר ראיה בעלמא הוא. גמ'. וכתבו התוס' הא דלא מייתי מקרא דכתיב גבי עפרון משום דדלמא ה"מ מנכרים שכל קנינו בכסף. ע"כ. ועיין מ"ש בריש משנה ב'. ומ"ש הר"ב ה"מ במקום שאין רגילות לכתוב שטר אבל כו' לא קנה. פירש"י כיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא ע"כ. והעלה הר"ן דבכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב שטר. לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב השטר. ואפי' בשטר הודאה. מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף. אבל במקום שנוהגים לכתוב שטר ראיה בלבד א"א ללוקח שיתנה קנייתו בו שהרי אינו קונה. אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתו. ע"כ:

בשטר. לשון הר"ב שכותב על הנייר או על החרס. עיין מ"ש במשנה ד' פ"ב דגטין. ומה שכתב שדי נתונה לך. שדי קנויה לך. או או קאמר. ומשכחת לה בקניה. במוכר שדהו מפני רעתה כדמפרש ואזיל. ומ"ש הר"ב אבל במכירה עד שיתן את הכסף. לשון רש"י דלא גמר מוכר ומקנה עד דמקבל דמים ואע"ג דקבל דמים בעי שטרא כדאמרי' לעיל. ומ"ש הר"ב אלא א"כ מוכר שדהו מפני רעתה. ל' רש"י דניחא ליה דלקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה. ומה שכתב הר"ב ומנלן כו' דכתיב וכתוב בספר וחתום. וכ"כ הרמב"ם. ותימה דהא אמרן לעיל דהאי קרא לשטר ראיה בעלמא הוא והכי איתא בגמ'. אילימא משום דכתיב וכתוב בספר וחתום והאמרת [כמ"ש לעיל] שטר ראיה בעלמא הוא. אלא מהכא (ירמיהו ל״ב:י״א) ואקח את ספר המקנה. פירש"י אלמא יש קנין אף בספר לבדו:

ובחזקה. כתב הר"ב שחפר כו' או נעל כו'. *)ותמה אני דאמאי שייר קנין חליפין דקונין בהן קרקעות כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:

ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. כתב הר"ב דכתיב או קנה מיד וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ותימה דבמשנה ב' פ"ד דב"מ מפרשים דבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו משיכה כו'. ובגמ' סתמא דתלמודא קאמר. דכתיב או קנה מיד כו' והדר אמרי' ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מאי איכא למימר. תנא תקנתא דרבנן קא תני:

אלא במשיכה. לשון הר"ן. ולא אתא למעוטי [אלא] קנינין דנכסים שיש להם אחריות. דהיינו כסף. ושטר. וחזקה. אבל אין הכי נמי דנקנין במסירה והגבהה. אלא דנקט משיכה משום דרוב קניות מטלטלין במשיכה הן כדאמר בכל דוכתא. והא לא משך. אי נמי משום דמשיכה עיקר וכו'. דלמאי דאמרי' טעמא שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה [כמו שכתב הר"ב במ"ב פ"ד דב"מ] עיקר תקנתא במשיכה הות. שכיון שהוציאה מרשות מוכר לרשותו נפק ליה מההיא חששא. אלא דאמור רבנן דתקני ליה הגבהה ומסירה משום דכיון שמסרה לו או הגביהה ודאי שיוציאנה משם ויביאנה לביתו. ואי ממנע ולא עבד. איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד י"ל טעם אחר במסירה. שמאחר שאין המסירה קונה אלא ברשות הרבים. ובחצר שאינה של שניהם. ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. ובדין הוא דלקני ליה מעות ברשות הרבים. כיון דליכא למיחש להכי. אלא דלא פלוג רבנן. ע"כ. ואכתי קשיא. חליפין לא יקנו משום הך גזירה. וראיתי למהר"ר ואל"ק כהן שכתב בפי' הש"ע ח"מ סי' רצ"ח. דכל זמן שלא קבל המוכר דמי שווי הפירות. מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח"כ עם הלוקח בדינא ודיינא:

נקנין עם נכסים. ומסקינן בגמ' דלא בעינן צבורין ומונחין בקרקע:

וזוקקין כו'. כתב הר"ב דאין נשבעים על הקרקעות כו' כדתנן במשנה ה' פ"ו דשבועות. ומ"ש הר"ב למדנו גלגול שבועה מסוטה. ואף על גב דסוטה איסורא. ילפינן מינה לממונא. ובקל וחומר. ומה סוטה שלא נתנה להתבע בעד אחד [דצריך שני עדי סתירה כדתנן במשנה ג' פרק ו' דסוטה] מגלגלין. ממון שניתן להתבע בעד אחד [להשביעו] אינו דין שמגלגלין. גמ'. ומ"ש הר"ב דכתיב ואמרה האשה אמן כו' כדתנן סוף פ"ב דסוטה. ועיין שם:

וזוקקין. גוררין. לשון הר"ב ורש"י במ"ג פרק ו' דשבועות: