Traité Kidouchin - Chapitre 1 - Michna 1

הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִינָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָאִסָּר הָאִיטַלְקִי. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבָּעַל. הַיְבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם:

האשה נקנית. לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה, תנא האשה נקנית ולא תנא האיש קונה. ואיידי דתנא רישא האשה נקנית, תנא סיפא היבמה נקנית, ואע״ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה:

נקנית בכסף. דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא (דברים כ״ד:א׳) כי יקח איש אשה, וכתיב התם (בראשית כ״ו) נתתי כסך השדה קח ממני:

בשטר. כגון שכתב לה על הנייר או על החרס ואע״פ שאין בו שוה פרוטה, בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאנתו, ונתנו לה בפני עדים. וילפינן לה דכתיב (דברים כ״ד:א׳) ויצאה והיתה, מה יציאה בשטר, כדכתיב (שם) וכתב לה ספר כריתות, אך הויה בשטר:

ובביאה. בא עליה בפני עדים לשם קדושין, דכתיב (שם) כי יקח איש אשה ובעלה. ואע״פ שאין לך קדושין מפורשים בתורה יותר מקדושי ביאה, אמרו חכמים שהמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות, שלא יהיו בני ישראל פרוצין:

בפרוטה. היא חצי שעורה של כסף:

היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר, בביאה. אבל כסף ושטר לא מהנו בה מדאורייתא ש אלא רבנן הוא דתקון דמהני בה מאמר לפסלה על שאר האחין, אבל לא לפטרה מן החליצה, ולא להטמא לה:

האשה הכא תנא בה"א. וכתבתי הטעם בריש כתובות ועיין רפ"ק דיומא:

נקנית. לבעלה להצריכה ממנו גט. ר"ן. וכתב הר"ב לפי שאין מתקדשת אלא לדעתה כו'. גמ'. ומש"ה לא תני האיש קונה. כדתנן ברפ"ב האיש מקדש. ואכתי קשיא דליתני מתקדשת. ומתרצים בגמ' משום דקא בעי למתני כסף. דילפינן קיחה קיחה. וקיחה אקרי קנין. דכתיב (בראשית מ״ט:ל׳) השדה אשר קנה אברהם. א"נ (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו. וכתבו התוס' דלא תני האשה נקחית. משום דלא שייך למתני סיפא ולוקחת עצמה:

נקנית. כתב הר"ב מדעתה. וא"נ מדעת אביה כשהוא זכאי בקדושיה כדלקמן. ומ"ש דיבמה נקנית שלא מדעתה. ברפ"ו דיבמות:

בשלש דרכים. תנא שלש דלשון נקבה נקנית. הוא משום דכל היכא דאיכא פלוגתא [חילוק בדרכיו] תנא דרכים. ודרך לשון נקבה היא. את הדרך אשר ילכו בה (שמות י״ח:כ׳). ואע"ג דאשכחן דרך בלשון זכר (דברים כ״ח:ז׳) בדרך אחד יצאו אליך. ומש"ה נמי בפרק בתרא דנזיר משנה ד' תנן בשבעה דרכים. הכא גבי אשה קאי. קתני לה בלשון נקבה:

בשלש דרכים. מנינא למעוטי חליפין דל"ת הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה [עפרון] מה התם בחליפין. אף כאן בחליפין. קמ"ל דלא. דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. וחליפין אפילו בפחות משוה פרוטה הן. ולא דבר הכתוב בקיחה דאשה אלא בקנין דמים. גמרא:

וקונה את עצמה. להיות ברשותה להנשא לאחר. לשון רש"י:

בשתי דרכים. מנינא למעוטי חליצה. דלא תיתי מק"ו מיבמה שאינה יוצאה בגט. ויוצאה בחליצה. ת"ל ספר כריתות [וה"ל למכתב [ספר] כרת] ספר כורתה. ואין ד"א כורתה. גמ' דף ג'. ומיהו בדף ה' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי היא. אבל לרבנן מוכתב לה בכתיבה מתגרשת ואין מתגרשת בכסף [ומינה נמי דחליצה לא] וליכא למימר בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה. דכיון דקאי בגירושין מסתברא דממעט גירושין:

בכסף. כתב הר"ב דגמרינן קיחה קיחה כו'. ובמשנה ד' פ"ד דכתובות כתבתי דכסף קדושיה לאביה מויצאה חנם אין כסף (שמות כ״א:י״א). ושמעת מינה דבכסף מתקדשת. הא מצריכינן להו בגמ' דף ד' דאי כתב כי יקח. ה"א קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו. כתב רחמנא ויצאה חנם. ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקדשתו הוו קדושי כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח. ופי' התוס' שאומרת הרי אני מקודשת לך. שהוא אינו מתקדש. דקדושין היינו לשון איסור על אחרים [כמ"ש ברפ"ב]. ומ"ש הר"ב וכתיב התם כסף השדה קח ממני כתבו התוס' דאי לאו ג"ש אע"ג דדרשינן כי יקח ולא כי תקח. דלא תימא דקרא בקדושי ביאה ואמרה היא מיירי. ע"כ. ותמיהא מילתא על הר"ב והרמב"ם. שלא פירשו דנתינת כסף צריך שיהיה לשם קדושין ולפני עדים כמו באינך:

בכסף בשטר כו'. כתב הר"ן והא דהקדים כסף לשטר. לפי שרוב הקנינים הם בכסף. ונקט בתריה שטר. משום דדמי ליה שאף קנינו מרובה ע"כ. ול"נ דכיון דאמרן דמשום דתני כסף הלכך תנא ל' נקנית. והואיל וכן הקדים כסף לכולם. דהא מש"ה הוצרך לשנות ל' קנין:

בשטר. פי' הר"ב כגון שכתב על הנייר. או על החרס כו'. ברייתא דף ט'. ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ב דגטין ומשנה ו' פ"ק דב"מ. ומ"ש בתך מקודשת לי איברא דלישנא דברייתא הכי איתא אבל הר"ב מסיים ונתנו לה משמע דלאו במתקדשת ע"י אביה איירי. והרמב"ם כתב שכותב הרי את מקודשת לי. ואיתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר בתך מקודשת לי כו' בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו [של אב] והוא שלא בגרה. ואם לזה הוא שנתכוין הר"ב ה"ל לפרש מדעתו. ועוד שה"ל לכתוב ע"י אביה נמי שהוא העיקר כשלא בגרה. ולפיכך הדעת מכרעת שתחלת דבריו הוא העתק הברייתא וסוף דבריו שכתב ונתנו לה בפני עדים העתיק מל' הרמב"ם בפירושו ולא השגיח על שהרמב"ם אסברה לה בכתב הרי את מקודשת לי. והא דהמקדש שהוא הקונה כותב ולא האב שהוא המוכר כמו בשטר מכר דמתני' ה'. משום דכתיב כי יקח איש אשה. גמ' [שם]. וטעמא שצריך להיות בפני עדים אמרי' בפ"ג דף ס"ה דיליף דבר דבר מממון. כתיב בעריות ערות דבר. ובממון כתיב יקום דבר. ומקשינן אי מה להלן הודאת בעל דין כק' עדים דמי. פירש"י דכתיב כי הוא זה. הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן כו'. ומשני. התם לא קא חייבת לאחריני בהודאתו שאין נפסד אלא הוא. הכא קא חייבת לאחריני שקרובותיה נאסרו בו. וקרוביו נאסרו בה:

ובביאה. כתב הר"ב בא עליה בפני עדים. וכ"כ הרמב"ם. ולאו דוקא אלא נתייחד עמה וכמ"ש במשנה ט' פרק ח' דגטין:

בדינר. מסקי בגמ' דף י"ב דטעמייהו דב"ש שלא יהו בנות ישראל כהפקר. ומצאנו שיעור דינר שהוא שיעור חשוב. כמ"ש במ"ח פ' ח' דפאה. וכמה שיעורו. פי' הר"ב בפ"ד דעדיות מ"ז ובפ"ד דב"מ [מ"ג וה']:

ובשוה דינר. מסיק הר"ן דסברא היא. דכיון שהיא מתרצית (בדינר) [בדבר] וניחא לה בשוה כסף. דככסף דמי. ואין צריך קרא לרבויי:

בפרוטה ובשוה פרוטה. תימה דלא ה"ל למתני אלא בשוה פרוטה. כדתנן בהזהב [משנה ז'] ה' פרוטות הן ההודאה בשוה פרוטה [*והאשה מתקדשת בשוה פרוטה]. וי"ל משום דתנא בכאן בכסף מפרש באיזה כסף. דינר לב"ש. ופרוטה לב"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא. ולא שוה כסף כדיליף קיחה קיחה משדה עפרון. דכתיב ביה כסף. מפרש שוה כסף. תוס':

וכמה היא פרוטה. הא דלא מפרש כמה הוא דינר. משום דדינר היו יודעים כמה היה וכו'. ועוד דדברי ב"ה דקיי"ל כוותיה. איבעי ליה לפרושי טפי. תוספות:

האיטלקי. פי' הר"ב בפ"ד דעדיות מ"ז. ובפי"ז דכלים משנה י"א שהוא אטליא של יון. ועיין מ"ש שם:

וקונה את עצמה בגט וכו'. מפרש בגמ' [דף י"ג] גט דכתיב (דברים כ״ד:ג׳) וכתב לה ספר [*כריתות. במיתת הבעל. כדכתיב (שם) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות. או כי ימות האיש האחרון]. ואתקוש מיתה לגירושין. מה גירושין שריא וגומרת. [*אף מיתה שריא וגומרת] ופירש"י דממשמעותיה דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון. לא מצי למילף הא לאחר שריא. דמצי למפרך לזה בלאו. ולכ"ע בעשה. וכבר כתבתי בדבור בשתי דרכים אמאי אינה קונה עצמה בכסף:

היבמה נקנית בביאה כו'. תימה דלא תני מנינא כדלעיל וליתני נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשתי דרכים. וכמו מנינא דלעיל [*למעוטי. (הכי נמי) [האי] מנינא [נמי למעוטי]. דרישא] למעוטי כסף ושטר. ומנינא דסיפא למעוטי גט. וי"ל דבחדא מלתא אין לשנות מנינא. ואע"ג דגבי אתרוג [תנן במשנה ו' פ"ב דבכורים] ששוה לאילן בג' דרכים. ולירק בדרך אחד. התם בא לפרש דברים החלוקים בו. ומאחר דלא תנא מנינא ביבמה. לא חש לשנות מנינא בעבד עברי וכנעני. אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מנינא למעוטי מידי. תוס':

בביאה. כתב הר"ב אבל כסף ושטר לא. כדתניא ויבמה. ביאה גומרת בה. ואין כסף ושטר גומרין בה. [*ואימא מאי ויבמה דבע"כ מיבם [כדתנן ברפ"ו דיבמות] והכי תניא התם בהדיא. א"כ לימא קרא ויבם. מאי ויבמה. ש"מ תרתי] ועיין בפי' הר"ב רפ"ו דיבמות דדריש יבא עליה מ"מ ולא מויבמה. [*והוא כדתניא אידך דהתם]. ומ"ש הר"ב אלא רבנן הוא דתקון כו'. עיין בפירוש הר"ב רפ"ב דיבמות. ומ"ש אבל לא לפטרה כו' וכן לירשה כמ"ש רש"י והר"ן:

וקונה את עצמה בחליצה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (שם כ"ה) כיון שחלץ בה נעל. הותרה לכל ישראל. ודתנן ספי"ב דיבמות מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל. ההוא מונקרא שמו נפקא. גמ':

ובמיתת היבם. ק"ו. ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה. יבמה שהיא בלאו לא כ"ש. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. זו יוצאה בחליצה. וכמו שאשת איש אוסרה מתירה זו נמי יבם אוסרה יבם מתירה. ופרכינן דתצא בגט מק"ו דאשת איש שאינה יוצאת בחליצה. ומסיק אמר קרא נעל. נעל אין מידי אחרינא לא. ואע"ג דאיצטריך למאי דכתבינן במ"ב פי"ב דיבמות. א"כ נכתוב קרא נעל. מאי הנעל. ש"מ תרתי. גמ':