Traité Baba Metsia - Chapitre 8 - Michna 8

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לוֹ לֶחֳדָשִׁים, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. מַעֲשֶׂה בְצִפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵרוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זָהָב לְשָׁנָה, מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ, יַחֲלֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר:

נתעברה לשוכר. לא ירבה לו שכר חודש, שהעיבור בכלל שנה:

מעשה בצפורי. בגמרא פריך, מעשה לסתור, דהא רישא תנא או כולה דשוכר או כולה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו. ומשני, חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בי״ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, יחלוקו, דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, ומעשה נמי וכו׳. ואין הלכה כרשב״ג ור׳ יוסי. אלא הלך אחר פחות שבלשונות. דקרקע בחזקת מרה קיימא. לפיכך כולו למשכיר, בין שהיה לשון ראשון פחות בין שהיה לשון אחרון פחות:

לשנה. עיין לקמן:

השכיר לו לחדשים. לשון נ"י הך בבא פשיטא אלא דמתניתין דיני דיני קתני. ע"כ. ולי נראה למאי דכתב נ"י על דברי הריטב"א דס"ל דרישא דמשכיר לשנה. דוקא באומר שנה זו או שנה פלונית. אבל באומר שנה סתם. אין לו אלא י"ב חדש. והקשה הוא עליו דא"כ מתניתין הוה ליה לאשמועינן הכי. ולא הוה ליה למימר לחדשים. ע"כ. דהשתא טובא אשמועינן מתניתין במאי דתנן השכיר לו לחדשים לגלויי דרישא אפילו בהשכיר לשנה סתם. ומהר"ר ואלק בש"ע סימן שי"ב [ס"ק כ"ד] כתב השכיר לחדשים פשיטא. ומשום סיפא נקטה. אי נמי ללמדנו בא דלא תימא מאחר שחדש העיבור אינו אלא למלאות חדשי הלבנה. ה"ה שישלם לו בעד כל י"ב חדש מהשנה הוה אמינא גם חדש העבור הבא למלאותן. ולהשוותן. יהיה בכללו. קמ"ל. ע"כ. והוא ז"ל מסכים עם הריטב"א בעומד בראש השנה ואומר שנה סתם. דמדלא אמר שנה זו שמע מינה דרצה לומר שנה סתם. ולא לזו שהיא מעוברת [או שאפשר שתתעבר כפי זמן המשנה שעיברו ע"פ ב"ד] ומסתייע מדקדוק לשון הטור דהכא ודטור יו"ד סימן ר"כ ע"ש. אבל הר"ן לא חילק בכך כמ"ש הוא ז"ל. וגם הרא"ש לא חילק כמו שכתבתי במשנה ה' פרק ח' דנדרים. ע"ש. [*ומהר"ר ואלק כ ה ן ז"ל הוכיח כל זה מהטור. וא"כ דעת הטור דלא כאביו ז"ל. והוא דוחק]:

מעשה וכו' ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו. כתב הר"ב דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון. הקשו התוספות מדרפ"ה דפסחים [דף ס'] דס"ל לר' יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס [כמ"ש שם [במשנה ב'] בס"ד] וכן בפ"ק [צ"ל בפ"ב] דזבחים [דף ל' ע"ב]. ופ"ק [צ"ל בתרא] דמנחות [דף ק"ג ע"ב]. ועוד דבפרק ה דתמורה [דף כ"ה ע"ב] ס"ל תפוס לשון שניהם. ותירצו דהכא מסתפקא ליה שאי אפשר לומר דעת שניהם. שהרי סותרים זה את זה. אבל בתמורה דאינם סותרים סבר ליה תפוס לשון שניהם. ובפסחים דמפרש דבריו. קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס. והכי נמי קאמר בנזיר פ"ב [דף ט']. האומר הריני נזיר מן הגרוגרות. והרי עלי מנחה מן השעורים. דמפרש דבריו. קאמר דבגמר דבריו [אדם] נתפס. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואין הלכה וכו' אלא הלך אחר פחות שבלשונות דקרקע וכו'. וכך כתב במ"ג פ"ז דבבא בתרא. כתב נ"י בשם הריטב"א ברם צריך את למידע דעל כרחך לא איירי אלא [בב'] לשונות הסמוכים זה לזה. אבל אינם סמוכים זה לזה כולי עלמא אחרון עיקר. כדתנן [במ"ב פ' בתרא דבבא בתרא] כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. ע"כ. ובפ"ז דב"ב כתב נ"י וז"ל וקשיא לי היאך אפשר לומר בשתי לשונות סמוכין שלא יהא חזרה. וי"ל דחיישינן כיון דאמר הלשון האחרון ולא בירר יותר כי חזר וניחם על הלשון האחרון. ורוצה בלשון הראשון. הריטב"א ז"ל. ע"כ: