Traité Baba Metsia - Chapitre 10 - Michna 4

וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָנוּי בְּסֶלַע, וְגִנָּה אַחַת עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת, הֲרֵי בַעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּפִּין. הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמָן, פָּטוּר, לְאַחַר הַזְּמָן, חַיָּב:

בית הבד. בית לעצור זיתים:

וגנה אחת על גביו. ובית הבד של אחד וגינה של אחר:

ונפחת. בארבעה טפחים על ארבעה טפחים ואינו ראוי לזרוע כבתחילה:

כיפין. תקרה עשויה בעגול במין קשת ועליה יתן בעל הגנה עפר ויזרע:

פטור מלשלם. דמאי הוה ליה למיעבד, אנוס הוא:

נתנו לו זמן. בית דין, שלשים יום לסתור ולקוץ:

וכן בית הבד וכו'. פירש הר"ב בית הבד של אחד וגנה של אחר. וכן פירש רש"י בשותפין. וכתב הרא"ש דהכא על התחתון לתקן התקרה. לפי שהוא צריך לה כדי שלא יתקלקל בית הבד שלו. משא"כ בבית של שותפין שאינו צריך לתקרה. כי די לו בגג. כמ"ש במשנה ב'. ונ"ל דהיינו טעמא דתנן וכן לומר שהוא כמו הדין הסמוך דמיירי בשותפין. ומיהו לענין הדין כל שכן בשוכר ומשכיר:

וזורע למטה. משמע דלגמרי יורד וזורע למטה כשיעור כל גנתו [דאין זורעין לחצאין] ואף על פי שכל שאר בית הבד מחופה בקירוי. אפשר לזרוע זרעים שאינם צריכים לגשמים כעין חזרת כדתנן בפ"ג דעבודה זרה [מ"ח] ב"י סימן קס"ח:

כיפין. כתב הר"ב תקרה עשויה בעגול וכו'. ועל שם שהיא כפופה בעגול נקראין כיפין. לשון הלכוף כאגמון (ישעיה נ"ח):

פטור. כתב הר"ב דאנוס הוא. וכפירש"י. ומסיים נ"י וא"כ מיירי דוקא שבנאו כראוי. אבל שלא כראוי חייב דתניא בתוספתא נפל הכותל מחמת [הזועות]. מחמת הרוח. מחמת הגשמים. אם בנאו כדרכו פטור. ואם לאו חייב. וכי תנן פטור בין בנזקין דשעת נפילה. בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה. משום שכיון שבנאו כדרכו כדכתיבנא. אנוס הוא ופטור. לאחר נפילה נמי כל שלא היה שהות לסלקם אנוס הוא. ואפילו כשהיה לו שהות משכחת לה דפטור. במפקיר כזקיו דקיימא לן [בפ"ג דב"ק] [דף כ"ט] מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. ע"כ:

ולאחר הזמן חייב. בין בנזקין דבשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה דפושע הוא [שהיה ליה לסתור ולקוץ תוך הזמן] לאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו נמי חייב. דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב. נ"י. וכי תנן נתנו לו זמן לקוץ ולסתור. נתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר. תוספות פ"ק דב"ק דף ו' [ד"ה היינו] . ושם כתבו דבשעת נפילה דומה לאש ואחר נפילה לבור. אבל הרא"ש כתב [שם] דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הלוכן[שכתב הר"ב בריש פרק קמא דב"ק שהן תולדה דאש] דהנך נעשו [אש] ע"י כח אחרים. אבל כותל ואיל [מחמת ריעותא נפלו מעצמן. כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר. והזהירו ב"ד להבעלים להפילן. ואי משום דהולכין ומזיקין מה שאין כן בבור. לא גריעי מחמת זה וכ"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוה אקושר אבו ברגלי בהמתו והלכה לרה"ר והזיקה. ואי משום דאין תחלת עשייתן לנזק. שור יוכיח. ע"כ: