Traité Baba Metsia - Chapitre 10 - Michna 3

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְדָר בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף זֶה דָּר בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, אֶלָּא בַעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו:

הבית והעליה של שנים. בית של זה ועלייה של זה:

אמר בעל עליה לבעל הבית לבנות. החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות:

בונה את בית. ותקרה התחתונה שעליו, ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו, ואחר כך יוצא ממנו ובונה עלייתו:

אמר רבי יהודה אף זה דר בתוך של חבירו. אם כן הוא, בעל העלייה זו כשזה מחזיר לו יציאותיו נמצא שדר כל הימים הללו בתוך של חבירו. ואף על פי שזה אינו חסר דהא בלאו הכי לא הוי בני לה, מכל מקום זה נהנה, שאלולי בית זה לא היה לו מקום לדור שם. וקסבר זה נהנה וזה אינו חסר, חייב:

אלא בונה את הכל, ומקרה את העליה. למעלה וכל הצריך לה:

ויושב בבית. התחתון, דהוי ליה זה לא נהנה, שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה, וזה לא חסר, דהא לא הוה בני לה ולא חויא ליה:

אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות. כתב נ"י ואם תאמר למה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית אלא הכא יכפוהו לבנות. כבר הקשו בירושלמי ואמרו בשאינו. כלומר שהלך למדינת הים דבכי האי גוונא א"א לכפותו. שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו. וכן דעת הרמב"ן. אבל הרשב"א כתב דירושלמי ס"ל כרב אחא שר הבירה דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה. כדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פ"ח). אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם כופין מן התקנה. כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך למדינת הים. אי איתא דבישנו כופין. אפילו בשאינו נמי כופין. אלא דסברא דגמרא דידן שאין כופין אותו כלל שאין לבעל העליה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות על כרחו. ע"כ. ולישב דברי הרמב"ן נראה בעיני שהוא סובר דר"נ לא אמר אלא בבע"ח כדאיתא בהדיא בגמרא דהכותב דף פ"ח דפלוגתייהו דרב אחא ור"נ בבע"ח היא. וכיון שכן. י"ל דאף ר"נ לא אמר דנפרעים שלא בפניו מן התקנה אלא בבעל חוב כדי שלא יהא וכו' וינעלו דלת בפני לווין. אבל בשאר חיובים כגון דהכא שאינו אלא משום שעבוד בעלמא. אף ר"נ מודה שלא תקנו. מידי דהוה ארב אחא דסבר בב"ח לא תקנו. ובכתובת אשה תנן התם דנפרעת שלא בפניו. ומשום חינא. גם מ"ש נ"י לחלק בין רישא לסיפא דלא שעבד נפשיה אין נראה כלל. לפי מ"ש בספ"ח בשם הרא"ש מהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית:

אמר בעל העליה לבעל הבית. ל' הר"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה. וכן ל' רש"י. ולכאורה זה דלא כדברי התוספות והרא"ש שכתבתי במשנה דלעיל דבשותפים אין התחתון חייב בהעמדת התקרה. וכן הבין דבריו הב"י סימן קס"ד. וקשה דהטור כתב בשמו בדין השנוי לעיל דדעתו כהתוספות. וכתב מהר"ר ואלק כהן דלא כתב רש"י כן אלא הכא דנפלו לגמרי שכשבאין לחזור ולבנותו. ודאי מוטל על התחתון לבנות ביתו. ואין בית בלא תקרה. והעליון יבנה עלייתו עם תקרתו או גגו שעל גבו. אבל לעיל אף רש"י מודה כיון שלא נפלה אלא כפחתה. דמסתמא אדעתא דהכי נכנסו בתחלה. שכל אחד יתקן מה שהוא צריך לו הרי בעל הבית אין צריך להתקרה כיון שיש גג על גבו. ע"כ. ובאמת אי לאו דברי הטור שכתב כן בשם רש"י לא היינו מוכרחים לחלק דאף על גב דסבירא ליה דאף בשותפים על התחתון לעשות התקרה לא קשיא אמאי מוקמינן מתניתין דלעיל בשוכר ומשכיר משום דתרתי בשותפין למה לי. כמו שכתב נמוקי יוסף. ועוד כתב נ"י דבשותפין אף ר"י דלעיל מודה דתחתון נותן את הכל. ומביא ראיה מדתנן בר"פ חולקין. ואי איתא דעליון נותן תקרה ומעזיבה הרי יש לו תקרה ומעזיבה דגג ג"כ. והיה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו. ע"כ. אבל ללשון רש"י בפירוש המשנה דהתם חולקים לאו דוקא הוא בלאו הכי:

רבי יהודה אומר אף זה דר כו'. פירש הר"ב קסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב. ועיין מ"ש במ"ד פ"ק דב"ב:

ויושב בבית התחתון. כתב הר"ב דהוה ליה זה לא נהנה שהרי עליתו מוכנת לדור בו וכן פירש"י. וכתבו התוספות וקשה דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות. ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה. פירוש בעליה ולא יניח לבעל הבית לכנוס בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. ע"כ. ומ"ש הר"ב עוד וזה לא חסר דהא לא הוה בני לה וכו'. כתב נ"י וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם. לפיכך כתב הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר. פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור. והביא עוד ראיה מדתנן [לעיל] פרק המקבל [בבא מציעא דף ק"ד המקבל] שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב. ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו וכו' משמע דהא לאו הכי פטור. וכן דעת התוספות [ד"ה ויושב]. וכן כתב הרנב"ר ז"ל. ע"כ: