Traité Yebamot - Chapitre 2 - Michna 10

הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בְּנֶדֶר עַל בַּעְלָהּ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. מֵאֲנָה, אוֹ שֶׁחָלְצָה בְפָנָיו, יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵית דִּין. וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים, וָמֵתוּ, מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם. וְכֻלָּן שֶׁנִּשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים וְנִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנוּ, מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶן. וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת לִבְנֵיהֶם אוֹ לַאֲחֵיהֶן:

בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה, ובאת לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה:

לא ישאנה. משום חשד:

שהוא בית דין. כלומר, מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי, משום דקיי״ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. אבל היתר נדרים ביחיד מומחה:

וכולן. החכם והמביא גט והמעיד על האשה להשיאה, דתנן בהו לא יכנוס, אם היה להן נשים בשעת מעשה, ומתו אח״כ, מותרות להנשא להם דהשתא ליכא חשד:

וכולן. הנשים הללו:

שנישאו לאחרים. כשאסרה החכם או כשהעיד העד שמת בעלה, ומתו הבעלים השניים:

מותרות לינשא. לחכם ולעד ולמביא גט:

וכולן מותרות לבניהם ולאחיהן. של אלו המתירים אותן. ואינן אסורות אלא להם לבדם, דאין אדם חוטא בשביל בנו או בשביל אחיו. וכל הני דאמרינן לא יכנוס, אם כנס אינו מוציא, חוץ מהנטען על אשת איש שאם הוציאוה בית דין מתחת בעלה בעדים וראיה ברורה, אפילו אם כנס יוציא. ואם באו עדי דבר מכוער בלבד, כגון שראו אדם יוצא והיא חוגרת בסינר או אדם יוצא והיא עומדת מעל המטה וכיוצא בזה, אם כנס לא יוציא. ואם לאחר שבאו עדי דבר מכוער יצא קלא דלא פסיק, שעמד הקול יום וחצי, אם כנס יוציא, אלא אם כן היו לו בנים ממנה שאז אינו מוציא, כדי שלא להוציא לעז על בניו:

החכם שאסר את האשה בנדר. לשון הר"ב ולא מצא פתח לחרטה וכן לשון רש"י וכבר כתבתי בזה בריש פ"ג דמ"ק:

מיאנה כו' מפני שהוא ב"ד. כתב הר"ב משום דקיי"ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. בגמרא מפרש דהא דקתני מפני שהוא בית דין לא דתלתא מהימני הא תרי לא. דתרי נמי מהימני והא דקתני מפני שהוא בית דין. לאו משום לאפוקי מחשד אלא לאשמועינן דאין מיאון בפחות מג' לאפוקי ממ"ד בפ"ק דסנהדרין מיאון בשנים ולפי דברים הללו ראוי להגיה שמ"ש הר"ב בב' צ"ל בג' אבל קשיא הא דכתב הר"ב משום דקי"ל חליצה ומיאונים בשלשה ובמ"ג פ"ק דסנהדרין פסק דסגי בשנים והכי איתא בהדיא בגמרא ריש פי"ב דמכילתין דהל' כמ"ד בשנים והיה נראה להגיה עוד דז"ש דקי"ל צ"ל דקמ"ל. אבל לשון משום לא דייק לפום כך וצ"ע. [*וטעמא דלא חשידי שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד ירושלמי כתבו הרי"ף. וכתב ב"י ריש סי' י"ב בטוא"ה דהא דתנן במשנה דלעיל הרגנוהו לא ישא כו' לא ששנים מעידין כן אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה]:

שהיו להם נשים. דלא לישא את זו נתכוין. רש"י:

ומתו. דאילו נתגרשו והבעלים גרמו הגירושין אסורות כדאיתא בגמרא:

וכולן וכו' או שנתאלמנו מותרות לינשא להן. פירש הר"ב לחכם ולעד כו' ומפרשים בגמרא דלעד המעיד על בעלה שמת לא תנשא אלא כשנתגרשה אבל כי נתאלמנה קי"ל דהויא קטלנית ואסורה להנשא כמו שאכתוב במשנה שניה פרק ד' דכתובות:

וכולן מותרות לבניהם וכו'. כ"ש לאביהן דמותרים דלא חיישינן שמא יזנה מתיר זה [עמה] משום שהבן בוש מאביו ועי' רפי"א מ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב וכל הני דאמרינן לא יכנוס כו' אם כנס לא יוציא ובעד אחד שאמר מת כו' צריכין למימר בהיא אומרת ברי לי שמת דאלת"ה היא קיימא באשם תלוי שהרי ספק הוא לה והכי איתא בגמרא פרק ב' דכתובות דף כ"ב ועיין משנה ה' פט"ו דלקמן ועיין מ"ש בריש פרק ד' דכריתות. ומ"ש חוץ מהנטען על אשת איש דבנטען שהוציאוה בבית דין בעדים וראיה ברורה הרי נאסרה על הבועל מדאורייתא כדלעיל. מה שאין כן בכולהו ואפילו בעד המשיאה דאתתא מנסבא ורייקא וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והיינו טעמא דאם באו עדי כיעור בלבד שכתב הר"ב דאם כנס לא יוציא משום דהשתא אין מוציאין בב"ד מהבעל ונמצאת אומר שלא נאסרה לבועל ואף כי איכא נמי בהדי עדי כיעור קלא דלא פסיק לא מפקינן בב"ד מהבעל ולכך כשיש לו בנים ממנה אין מוציאין ופירוש היו לו בנים ממנה שכתב הר"ב נראין דבריו כדברי הרי"ף ורמב"ם דבנטען קאמרי דלא כפירש"י דמפרשה ביש לה בנים מבעל הראשון: